מהתרגיל הפוליטי הדרמטי של
אהוד ברק, שברח מכינוס צפוי של ועידת העבודה לזרועותיו של ביבי, אפשר ללמוד הרבה. תשומת הלב, באופן טבעי, התמקדה בימים הראשונים בשוטף: בבוץ הפוליטי, באינטריגות, באינטרסים האישיים, בלויאליות שאיננה ובחברות שפסה מהארץ. מי ידע ומי הופתע מעורמת הקושרים, שאלו העיתונים. אך אפשר ללמוד מהתרגיל יותר מכך. במיוחד אפשר לנסות להבין מה הניע את ברק - שחקן מפתח בציבוריות הישראלית מאז ימיו כרמטכ"ל - במחשבתו האסטרטגית בעשרים השנים האחרונות.
כדאי להיזכר שב-1993 ברק התנגד להסכמי אוסלו. הוא לא ידע עליהם כשנוצרו (גם הם במחשכים), ומיד מצא בהם חורים ביטחוניים כמו בגבינה שוויצרית. כשפנה לפוליטיקה הלאומית, שבה סייע לו בצעדיו הראשונים
יצחק רבין, הוא סיפק הפתעה מביכה ראשונה לראש ה
ממשלה דאז, כשנמנע בהצבעה על
הסכם אוסלו ב' בממשלה.
ההסכם, שנחתם בטאבה בספטמבר 1995, הרחיב את השליטה הפלסטינית לערי הגדה בגב ההר, מעבר ליריחו שנכללה לבדה בהסכם הראשון, וכונן את הפרלמנט הפלסטיני. הסכם אוסלו השני קומם על רבין עוד יותר את הימין הישראלי, שתיאר את ראש הממשלה כמוסר חבלי מולדת. הלבישו אותו בכאפייה ויצרו הסתה ללא תקדים כנגד עצם הלגיטימיות של ראש הממשלה להוביל לפשרה עם האויב. הרצח, כזכור, בא חודשיים אחר-כך.
מדוע הסתייג ברק מאוסלו? האם הבין שהדרך מובילה לחלוקת הארץ בהסכמה, פחות או יותר על בסיס קווי 1967, כשירושלים בירת המדינה הפלסטינית? האם לא תמך כי חשב, כמו הימין הישראלי, שזו מדיניות שגויה?
פועל לנצחון השקפת הימין הפרישה לזרועות ממשלת הימין מאירה באור חדש את המחשבות האסטרטגיות של ברק. בדיוני שביעיית השרים, זו שבה מתנהלים הדיונים החשובים באמת, אין אף אחד, על-פי עדות משתתפי השביעייה, המאמין שיש סיכוי להסדר קבע עם הפלסטינים. כשמסלקים את הערפל המכוון מדברי ליברמן ויעלון על הדיונים בשביעייה, מגלים שאין שם איש המסכים לחלוקת הארץ במתווה שאליו אוסלו ב' היה אמור להביא. וברק, כמובן, שותף לעמדתם. הוא הסתיר שזו דעתו במשך שנים רבות, שכן במפלגת העבודה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, רעיון הפשרה עם הפלסטינים היה דומיננטי. דרכו של איש הימין הסמוי, המסתתר בסוס הטרויאני, לראשות העבודה, עברה בטשטוש עמדותיו האמיתיות. לא עוד. עתה, משהאמריקנים וחבריו בעבודה הבינו את הטריק, והישראלים כולם רואים את ברק באור השמש, הוא יוצא מבטנו של הסוס הטרויאני.
כדאי לנסות להבין מחדש את מעשיו של ברק בחמש-עשרה השנים שהוא בפוליטיקה. ברק, בניגוד לאמונתם של רבים, פעל בעקביות להסטת רכבת הפשרה בין שני העמים ממסילתה. בקמפ-דייוויד, ב-2000, עשה ברק את המהלך העיקרי. הוא הצליח להפוך את הכישלון במשא-ומתן, שהיה צפוי מראש, למנוף להאשמת הצד הפלסטיני בלבד בכישלון. מה שהיה הרה אסון עוד יותר - הוא שיכנע רבים בציבור הישראלי כי "אין פרטנר". הוא לא סיפר ביושר שלא הציע ביולי 2000 את מה שקלינטון הניח על השולחן בסיום כהונתו. הוא לא אומר כי מתווה קלינטון הוא היחיד שיכול להוציא את עגלת המשא-ומתן מהבוץ, אך לו בדיוק מתנגדת השביעייה. ברק פועל למעשה לניצחונה של השקפת הימין שאין לחתור להסכם, בוודאי לא להסכם קבע, ואכן הצליח לעצור את החתירה הישראלית לשלום.
משהפך עתה לשותף זוטר לממשלה, שחרתה את הבריחה מפשרה עם הפלסטינים על דגלה, מובן גם תפקידו בשנתיים האחרונות. תפקידו היה לנסות למנוע, או למצער לדחות, את הקרע עם האמריקנים. משהבינו האמריקנים כי ברק אינו מביא את ראש הממשלה לפשרה נוסח קלינטון, ומשהבינה מפלגת העבודה כי אין תוחלת למצג השווא שברק יצר (כאילו הוא ירכך את נתניהו) ועמדה להחליט לצאת לדרך אופוזיציונית - הגיע המהלך שרקמו נתניהו וברק לפני שנתיים, אחרי הבחירות, לקיצו.
הסתבר כי ברק, כמו שאר חברי השביעייה, מתנגד לפשרת קלינטון, זו הפשרה היחידה האפשרית עם הפלסטינים. לכן עבר האיש בגלוי למחנה היריב, שלו כביכול תמיד התנגד. יצא הברק מהסוס הטרויאני.
