אזרחים וארגונים רבים מנסים למצוא דרך שתשקם את מפלגת העבודה, ומנסים להמציא אותה מחדש, אך אף אחד לא ניסה להבין מה הם הגורמים, שמלכתחילה הובילו לנפילת המפלגה, ולכן גם לא נמצאה הנוסחה הנכונה. עקרונות חברתיים היו פעם במרכז של מפלגת העבודה, שבמשך תקופה ארוכה הובילה את המדינה, והם אלו שהנחו את כל המדיניות של מקבלי ההחלטות. האידיאולוגיה החברתית הייתה כל כך רחבה ומקיפה, ולכן היא הייתה גם המצפן של מקבלי ההחלטות, בתהליך קבלת ההחלטות.
ההתמוטטות של המפלגה היא תוצר של תהליך שהתחיל, כאשר מנהיגי מפלגת העבודה זנחו את הערכים האידיאולוגיים, שהנחו את ההתנהלות שלהם בכל התחומים. בנקודה קריטית בזמן, העבודה אימצה מדיניות ספוראדית, שמונחית על-ידי גחמות מקריות של מנהיגים אינטרסנטים, במקום האידיאולוגיה החברתית העמוקה, שהייתה פעם הדבק, שחיבר בין המפלגה לעם. הנקודה ההיסטורית הזאת שאנחנו מחפשים של אובדן הדרך, היא לא במקרה, גם הנקודה שבה יש ירידה משמעותית בכוחה של מפלגת העבודה, ולכן צריכים לחזור ולבחון את ההתנהלות הפוליטית בתקופה שקדמה למהפך הגדול.
ההרס של ההסתדרות היא דוגמה טובה לאופן שבה ההתנהלות האנטי חברתית, שבה נקטו מנהיגי מפלגת העבודה לפני המהפך, גרמה לאובדן הדרך, והובילה אותנו למצב בו אנחנו נמצאים היום.
פרשת ידלין שפרצה ממש לפני המהפך, בה הואשם מנכ"ל קופת חולים כללית, בקבלת שוחד מיזמי נדל"ן, עוררה זעם בציבור ויצרה את הסדק הראשון במפלגת העבודה. מקרה זה ומקרי שחותות אחרים שקרו אחריו הפכו, בעיני הציבור, את הגוף שאמור לייצג את החלשים ולהבטיח צדק לעובדים, לגוף מושחת, שהלך והתפורר עד שהגיע לסופו בתחילת שנות ה-90. ההסתדרות החדשה, שהוקמה מאוחר יותר, מעולם לא חזרה לדרך האידיאולוגית, והמשיכה להוות רק כלי פוליטי לניגוח, במקום מנגנון להבטחת עליונות מוסרית חברתית, שחסרה היום כל כך בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.
במקביל להרס של הגופים שהיו אמורים להוציא לפועל את האידיאולוגיה של המפלגה, ההתנהלות האנטי חברתית של מפלגת העבודה באותה תקופה, עיצבה גם נורמות מפלגתיות מקולקלות, שנשארו איתנו עד היום. כפי שהוזכר, שחיתות היא אחת מהנורמות הרעות האלה, אבל ההתנהלות האינטרסנטית שהתחילה אז, הייתה הרבה יותר הרסנית, והיא גם כיום הגורם העיקרי שמאיים לפרק את מפלגת העבודה. המאבק הפוליטי התוך מפלגתי בין רבין לפרס, שדרס את כל האידיאולוגיה של המפלגה בשנת 1974, משקף בדיוק את הבעיה המנהיגותית, שמולה אנחנו ניצבים גם כיום.
חוסר היכולת של פרס לקבל את ההפסד שלו לרבין באותה תקופה, ותמיכתו בהתנחלויות, אשר מטרתו הייתה רק לנגח את ראש הממשלה רבין, יצרו במפלגת העבודה נורמה של התנהגות, שמקריבה את האידיאולוגיה למען הקידום האישי. לא מפליא לכן שהיום ברק מרשה לעצמו להיות שותף בממשלה ימנית קיצונית, שפוגעת בחלשים, מפלה את הערבים, והורסת לחלוטין את יחסי החוץ של ישראל, בעוד פרס זנח לגמרי את המפלגה, על-מנת לזכות בתפקידו הנוכחי כנשיא.
המהפך בכנסת התשיעית, לכן לא היה מפתיע והוא היה תוצר של התנהלות שלטונית, שמשקפת את הסטייה של מפלגת העבודה, מהעקרונות החברתיים הערכיים שלה, והיא גם שגרמה לתהליך, שהוביל בסופו של דבר את העבודה למצבה כיום. האירועים שהתרחשו לפני המהפך, כשהעבודה עוד החזיקה בהגה השלטון, משקפים את האטימות החברתית, שאפפה אז את מנהיגי המפלגה ואופפת אותם עד היום, כשהיא יוצרת בעם ניקור וסלידה, כלפי המפלגה.
התקופה ההיא, בדומה להיום, התאפיינה במעשי שחיתות, בסכינאות פוליטית, וביחס משפיל לחלשים, תוך התעלמות מוחלטת מהערכים החברתיים, שהמפלגה אמורה הייתה לייצג. המעשים החמורים שנעשו אז, גרמו לדה-לגיטימציה של כל האג'נדה החברתית, ופוררו את כל הגופים, שהיו אמורים להבטיח שאג'נדה זו תמשיך להיות מרכזית בחברה הישראלית.
מפלגת העבודה מאז המהפך ועד היום היא רק צל של המפלגה הגדולה והאידיאולוגית שהיא הייתה לפני המהפך. המפלגה יצרה עוינות וניקור כלפיה, כשמנהיגים שלה העדיפו את טובתם האישית על פני טובת החברה, והתנהלו בניגוד לערכי היסוד שהיו למפלגה. מפלגת העבודה הוקמה בראש ובראשונה על בסיס ערכים סוציאליסטים חברתיים, והיא תוכל להיבנות מחדש רק על בסיס אותם ערכים. המפלגה חרתה על דגלה ערכים של עבודה, שוויון וכבוד הדדי לכל אזרחי המדינה, כאשר ערכים אלה הובילו גם את המפלגה וגם את המנהיגות של המדינה.
המנהיגות בתקופת מפא"י, בין אם מסכימים עם דרכה או לא, שקלה כל פעולה כשהיא בוחנת אותה אל מול ערכים אלה, ולכן הייתה לה ולמדינה דרך ברורה. הדרך האידיאולוגית הנחתה את פעילות המנהיגים לשמור על צניעות אישית מעוררת כבוד, ודחפה אותם לקדם צדק, צמצום פערים, ושלום עם שכנינו. המנהיגים דאגו אז להקמתם של ארגוני פועלים שנועדו להבטיח צדק כלכלי ליהודים וערבים, קידמו מדיניות רווחה כדי לדאוג לחלשים, ויצרו מנגנוני סוציאליזציה כדי לקלוט את השונים והחלשים בחברה. זאת מפלגת העבודה שאליה אנחנו כל כך מתגעגעים.
העבודה לאחר עזיבתו של ברק היא כרגע האלטרנטיבה הפוליטית החברתית היחידה בישראל, ולכן גם עבור אלו שלא תומכים במפלגת העבודה חשוב לשקם את המפלגה, ולהחזיר אותה למסלול האידיאולוגי שהיה הבסיס לקיומה. רק אידיאולוגיה ברורה, המבוססת על עקרונות ברורים ומקיפים, יכולה להבטיח התנהלות עקבית וערכית של המערכת הפוליטית שלנו, ולכן המפתח להתנהלות טובה עם הבעיות המורכבות שבפניהם ישראל ניצבת היום, היא בניה של מפלגה אידיאולוגית שתמגר התנהלות פוליטית אופורטוניסטית כמו זו של ברק וחבריו שנטשו למפלגת העצמאות.