הצהרת העצמאות של ברק: סיעה במחיר מגילה

"אנחנו יוצאים היום לעצמאות ומקימים...סיעה שתפעל ברוח עקרונות מגילת העצמאות". כך תירץ אהוד ברק את התמזגותו הסופית עם ממשלה שתומכת בחקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית, ובלי להניד עפעף, הפך את מגילת העצמאות לקלישאה. על-רקע זה מתבהרת הערתו המגוחכת, שמפלגת העבודה נעשתה "פוסט-ציונית". שכן, אם מגילת העצמאות מצדיקה שיתוף עם אביגדור ליברמן, כנראה שכל מי שמעז להתנגד לו, גם בקול ענות חלושה כמפלגת העבודה, הוא פוסט-ציוני. דבריו של ברק הם פוסט-ציונות מסוג חדש, "פוסט-מגילה", שמייצג שיתוף מוזר בין תומכי הימין לבין פוסט-ציונים אמיתיים, שנמצאים הרחק שמאלה ממפלגת העבודה. הראשונים מעוניינים לטשטש את קביעתה של המגילה שישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה", ולא רק ליהודים שבהם. הם מעדיפים את החלטת האו"ם מ-1947 כבסיס לתביעתם ל"מדינה יהודית ציונית". זהו ניסיון לעוות את המגילה ולערער את הלגיטימיות של משמעותה המקורית, שבעיניהם היא כנראה "פוסט-ציונית". גם האחרונים מערערים על הלגיטימיות של מגילת העצמאות, אך בטענה ההפוכה, שעל פיה היא אינה מספיקה כדי להוות משקל נגד לגזענות, וכי הצעות כחוק הנאמנות אינן מנוגדות לה, אלא מאשררות אותה. ישראל מתנדנדת בין ניסיון של חלק מהכוחות הפוליטיים לשמור על הגמוניה חד-תרבותית, שמותירה את אזרחיה הערבים מחוץ לקונצנזוס, לבין רב-תרבותיות מעושה, שאיננה אלא כניעה ללחצים של קבוצות מיעוט יהודיות לא-ליברליות, אשר דוחות את מקור הסמכות הדמוקרטי מפני זה הדתי או הלאומי-משיחי. אולי משום כך היא מאפשרת לפוליטיקאים ולעסקנים, בשם זכותם לערכים ייחודיים כביכול, להסית כנגד קבוצות מודרות. בו בזמן מעומעמות הצהרותיה הרב-תרבותיות הברורות של מגילת העצמאות והערכים הדמוקרטיים והאזרחיים מדוללים לאמירות נבובות על "כבוד לאחר", שגם הן מוצגות באופן מעורפל, שאיננו מכין את האזרחים לדבוק בהן לנוכח דילמות מוסריות ממשיות.