ועדת האי-חקירה

ב"יום הכיפורים" הוזעקנו, גדוד צנחנים במילואים, לנבי-מוסה, בואך ים המלח, מחשש שירדן תצטרף למתקפה המצרית-סורית. בימ"חים לא היו די זחל"מים. חוליית הסיור שלי הובילה את הגדוד - במשאית תנובה פתוחה. זכרתי שכסדירניק ב"ששת הימים" לחמתי בג'יפ תול"ר פתוח, אז לא נורא... אבל זכרתי גם את סרבנות השלום של גולדה ודיין - "בשנים 1972-1971 ניסה סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקאי, שיחות והסדרי ביניים שיובילו להחזרת סיני לריבונות מצרית ולהסכם שלום בין המדינות, אולם ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר השיבה בנוקשות וקבעה כי שארם-א-שייח' תישאר בריבונות ישראלית" (ויקיפדיה). וזה כן היה נורא. בהמשך הוזעקנו לקרב על החרמון. חוליית הסיור שלי הובילה לשם את הגדוד - נכון, באותה משאית תנובה פתוחה. קומנדו סורי כבש את מוצב החרמון. גם שם לא היו מוכנים. לא הבנו איך דיין וגולדה הניחו למצב כזה לקרות. בקרב על החרמון המרגמות שלנו עזרו, והחרמון נכבש בחזרה. אחרי המלחמה הציבו אותנו בגבול ה"פתח לנד" בלבנון. ברעם ירי המרגמות שלנו שמענו יותר על המלחמה - שיש אלפי הרוגים, שבסיני נלחמו הגנרלים שלנו גם זה בזה, שדדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) רצה לגייס מילואים ולהכות מכה מקדימה - והממשלה לא אישרה. ב-11 בנובמבר שמענו שהממשלה מינתה ועדת חקירה ממלכתית, בראשות השופט העליון אגרנט. לא התעמקנו במנדט של הוועדה. בכורי איל נולד תשעה ימים אחר-כך, וקיבלתי חופשונת. בדצמבר היו בחירות. הצבענו בקלפי צבאית. מפלגת גולדה-דיין, "העבודה", זכתה שוב. הכל חיכו לוועדת אגרנט. במרס שוחררנו מהמילואים הארוכים בהיסטוריה - חצי שנה. ב-1.4.1974 הגישה ועדת אגרנט דו"ח ביניים. ויקיפדיה: "הועדה הטילה אחריות כבדה על דדו, הרמטכ"ל, על ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא, ועל אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש). נקבע כי הם אחראים למחדלים שבהכנת הצבא למלחמה... הוועדה לא קבעה כל קביעות אישיות לגבי הדרג המדיני, ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. תוצאות דו"ח הביניים מבחינה פרסונאלית היו כי דוד אלעזר התפטר מתפקידו, וזעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל". נדהמנו. ראש הממשלה ושר הביטחון נקיים לגמרי? שום אחריות מיניסטריאלית? עכשיו כבר התעמקנו במנדט של ועדת החקירה. ביררנו איך ניסחו אותו גולדה ודיין - כדי להגן על עצמם. הבנו שוועדת חקירה יכולה להיות גם ועדת אי-חקירה. סרן (במיל.) מוטי אשכנזי הקהיל הפגנות בירושלים נגד גולדה ודיין. הצטרפנו ועזרנו. ההפגנות תפחו. העיתונים הצטרפו. במאי, שמונה חודשים אחרי המלחמה, נאלצו גולדה ודיין להתפטר, ורבין הוזעק למלא מקום. רק שלוש שנים אחר-כך העם החליף את השלטון, הליכוד עלה, ומנחם בגין ואנואר סאדאת החלו לרקום את השלום. מה אני מזכיר נשכחות, כמעט 40 שנה אחרי? נכון, דו"ח ועדת החקירה בראשות השופט טירקל. נתניהו למד מגולדה, ברק למד מדיין: הם הגבילו את מנדט הוועדה לחקירת הדרגים הצבאיים, וליתר ביטחון בחרו ועדת חקירה ממשלתית - אפילו לא ממלכתית. והתוצאות - בהתאם. מישהו פקפק בחיילי השייטת? הפקפוק היה באשר להחלטה המדינית לעצור את המשט! ממשלת אולמרט התירה לשני משטים להיכנס לעזה, לאחר שנבדק שאינם נושאים נשק. רבים וטובים הציעו לחזור על כך - מזכיר הממשלה עו"ד האוזר, העיתונאי רב הניסיון איתן הבר, וב"על צד שמאל" האלוף (במיל.) שלמה גזית ("תבונת אקסודוס"), ואפילו אני הקטן ("משט המבחן", שנינו ב-20.5.10, עשרה ימים לפני פשיטת השייטת). ישראל ספגה מכה תדמיתית כואבת, הברית האסטרטגית עם טורקיה נותקה, תהליכי הדה-לגיטימציה של ישראל התגברו בעולם - והכל בשל החלטת הממשלה! ועל כך לא אמרה ועדת טירקל דבר! ראש הממשלה ושר הביטחון נקיים לגמרי. שום אחריות מיניסטריאלית. הפעם לא יהיה מוטי אשכנזי, ולא יהיו הפגנות המוניות, ונתניהו וברק לא יתפטרו. אולי נלמד שיש ועדות אי-חקירה. ואולי בבחירות הבאות - העם שוב יחליף את השלטון.