כוכב נוגה

לגבי טענת ההסתמכות (על החברה) שהעלה אוזן, אומרת אלשיך כי "ניסיון להעלות טיעון שכזה על-ידי אחד מבעלי השליטה או בנו, גובל - ואני זהירה בלשוני - בעזות מצח גרידא. בנסיבות המקרה, אין לי אלא לתהות, כיצד מנסה המעוול עצמו להסתמך על עוולתו, ואף לטעון כי המנהל המיוחד 'כבול' במעשיו שלו, משום שבא בנעליהם של בעלי השליטה המעוולים". בכך התייחסה אלשיך לטענתו של אוזן, לפיה לביא לא פעל נגדו לאורך השנים. במישור העובדתי אומרת אלשיך, כי גם לגירסתו של אוזן - הוא קיבל עמלות גבוהות בהרבה מיתר אנשי המכירות. זאת, למרות שהיה בן 23 ונעדר כל הכשרה או מומחיות מיוחדת בשיווק וקידום עסקות. הנימוק היחיד שנתן אוזן עצמו להעסקתו היה ש"הוא יליד באר-שבע" ו"מכיר הרבה אנשים". אי לכך, ומאחר שאנשי השיווק המקצועיים של החברה לא הצליחו למכור דירות, התבקש הוא "לעזור במשא-ומתן". זאת, כאשר - לשיטתו שלו - עיסוקו כלל לא היה בשיווק, אלא כמנהל עבודה בפרויקטים. אלשיך מוסיפה: "במלוא הכבוד הראוי, הרי שבנסיבות העניין אין די בטענות מסוג זה, ואין אני נותנת בהן אמון רב. בנו בן ה-23 של מנהל חברה אשר 'מכיר הרבה אנשים', הופך במחי-יד לאיש שיווק (תחום שאינו מקצועו, ואין לו הכשרה ממשית בו), וזאת על שום מה? משום שהוא 'יליד באר שבע'? בעל קשרים חברתיים ענפים בקרב צעירי העיר? או שמא, בקרב חוגים מקומיים אחרים? אין בכך כל תשתית או ראיה אמיתית ל'משקל סגולי' מיוחד של מר יניב אוזן, אשר הצדיק העסקה כה חריגה וכה יקרה. "ספק גדול בעיני (בלשון המעטה), האם הייתה חברה סבירה כלשהי מעלה בדעתה לשכור את שירותיו של בן 23 שאינו עוסק בשיווק, רק משום 'קשריו החברתיים הענפים' והיותו 'יליד' העיר בה מתבצע פרויקט, וזאת בתעריף העולה במאות אחוזים (!) על מה ששולם לאנשי השיווק המקצועיים שלה". לאור זאת מקבלת אלשיך את גירסתו של לביא, לפיה המניע המכריע בהעסקתו של אוזן ובגמול הנדיב שקיבל היה ייחוסו המשפחתי.

אלשיך מסכמת: "גרסתם ועמדתם של המשיבים, אין בה דבר, והיא נופלת בכל אחת משתי שאלות הבסיס של הפרשה שבפני - הן במישור המשפטי, של עסקה עם בעל עניין שלא הוכח מאומה בדבר אישורה כדין, להבדיל מהליך 'בלתי רשמי למחצה', של הסכמה מצד בעלי השליטה, אחד מהם אביו של מקבל הדירה; והן במישור העובדתי, בו הובהר כי גירסת המשיבים חוטאת לאמת בעצם יסודה, בלתי אמינה ורוויית סתירות, שלא לומר שקרית". אלשיך הורתה לאוזן להשיב את החברה למפרק בתוך 60 יום, נמנעה מלחייבו בתשלום תמורת השימוש בה, אך חייבה אותו בתשלום הוצאות בסך 100,000 שקל.

בתחילת פסק-הדין דוחה אלשיך את טענת בא-כוחו של אוזן, לפיה החברות בקבוצת נוגה התנהלו בערבוביה גמורה, ולמעשה כגוף מבצע אחד וקופה אחת. טענה זו הועלתה כדי למנוע מצב בו אוזן יטען שעבד עבור חברה אחת וקיבל את התמורה מן האחרת, אך אלשיך אומרת שמעצם יסודה יש בה בעייתיות רבה. "אין צורך להכביר מילים, כי 'מסגרת נורמטיבית' זו, לפיה הופך מסך ההתאגדות בין חברות בקבוצה לדלת מסתובבת, שכל דיכפין יבוא ויצא בשעריה, הינה בעייתית עד מאד. אכן, ודאי שאין פסול בשיתוף פעולה בין חברות שונות, כמו גם בהכרה במציאות החיים, לפיה בין חברות קשורות עשויות להערך עסקות שאינן מקובלות בין חברות זרות. אלא, שדומה כי גרסה זו של 'אקטיביזם תאגידי', לה טען בא-כוחם המלומד של המשיבים, מתעלמת לחלוטין מהעובדה כי לכל אחת מהחברות נושים - ולעיתים גם נושים מובטחים משל עצמה. על אחת כמה וכמה, מקבלים דברים אלו משנה תוקף בעת שמצב עסקיה של הקבוצה בכי רע". עוד אומרת אלשיך, כי טיעוניו של אוזן סותרים זה את זה. מצד אחד הוא טוען לאותה ערבוביה בקבוצת נוגה, ומצד שני - שהוא היה מעין עובד-קבלן שכל משימה המוטלת עליו מזכה אותו בשכר גבוה מאוד. לדבריה, התנהלות זו בעייתית מאוד כאשר מדובר בבעלי שליטה, ודאי בחברות ציבוריות, וודאי כאשר החברות על סף קריסה. עוד קובעת אלשיך, כי מדובר בעסקת בעלי עניין שנדרשה לאישורים מיוחדים, אך אין כל בדל ראיה לכך שאישורים אלו ניתנו. "די בדברים אלו לכאורה בכדי להביא למסקנה, כי אותה 'עסקה' של העברת הדירה למר אוזן, דינה בטלות בהתאם לדיני החברות", קבעה אלשיך. במקרה הטוב, אמרה, מדובר בבעלי שליטה שהעניקו לבנו של אחד מהם עמלות תיווך גבוהות מאוד, אשר למרבה הפלא הסתכמו בדיוק בשווייה של הדירה שקיבל - וכל זאת בלא האישורים הנדרשים בעסקת בעלי עניין.

אלשיך מתייחסת גם לתצהירו של שושני, שהיה סמנכ"ל השיווק בנוגה, אשר תוך כדי ההליכים הגיש תצהיר הפוך התומך בגירסתו של אוזן. שושני טען, כי היה נתון לאיומים, ועל כך אומרת אלשיך: "אם אכן היה מר שושני נתון לאיומים, בכל הנוגע לחשיפת גרסתו דאז המתמקדת כל-כולה בקורותיה של אותה דירת מחלוקת, הרי שעל פניו ניכר כי איומים אלו יכולים והגיוני כי יבואו אך ורק מצד אפשרי אחד - מן הצד אשר יכול להיפגע מחשיפת התצהיר דנן. שאם לא כן, מטעם מי קיבל מר שושני איומים על חייו? מטעם המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי? או שמא דווקא מאלו אשר 'היו להם קשרים רבים' עם 'אנשים רבים' בבאר שבע?" על-פי תצהירו המקורי של שושני (אותו קיבלה אלשיך תוך שהיא דוחה את התצהיר השני), אלי אוזן ביקש תחילה להעביר את הדירה על שם בתו, אך לא עשה זאת בשל היותה קטינה באותה עת, ולאחר מכן העביר אותה לבנו. הדבר מוכיח, קובעת אלשיך, כי כל אותו חוזה עמלות היה "בישול מלאכותי" כדי להסוות את העברת הדירה. לכך יש לצרף את השיפוץ שנעשה בה ואת הציוד האלקטרוני שהוכנס אליה - דבר המתיישב עם כוונה להעבירה לרשות משפחת אוזן ולא עם כוונה למכור אותה. "כוחם של דברים אלו מתחזק אף יותר, נוכח השיטות בהן ניהל מר אלי אוזן את עסקיו, ואשר כבר הוכחו כדבעי בפרשיות קודמות ופסקי-דין קודמים בעניין תשלובת נגה; כך למשל, האורח בו התגלה, כי נטל לעצמו מיליון דולר מכספי החברות אל חשבונו הפרטי בבנק בשווייץ", מוסיפה אלשיך. לדבריה, תצהירו של שושני מעלה שיטת פעולה דומה של נטילה מכספי החברות (שחלקן ציבוריות) לכיסיהם האישיים של בני משפחת אוזן, אגב הסוואת העניין כסוג של עסקה מסחרית. אלשיך מתייחסת גם לעדותו של יצחק גולדנברג, שהיה שותפו של אוזן. היא מציינת, כי התעורר קושי בהבאתו לעדות, וכאשר העיד לבסוף - עלה מדבריו ניחוח עז של התחמקות. הוא "נתקף בקוצר זכרון והתבלבל, כאשר נשאל האם 'קבוצת המכרים' של יניב אוזן, שהיוותה את ההנמקה להכנסתו לתפקיד, אורגנה על-ידו קודם להתקשרות עימו, או לאחר מכן. בכל הנוגע לשיעור התמורה החריג ש'סוכם' עם מר יניב אוזן, הגיב ב'לא זוכר'; כך גם בכל הנוגע לשאלת אישורה של עסקה עם בעל עניין, שם יצא ידי חובתו כי 'הוא מניח שנעשתה בדיקה'".