עכשיו כשנרגעה תרועת הציפיות הקטנות והגדולות, ושום סרט ישראלי - לא תיעודי ולא עלילתי - לא הגיע לרשימת המועמדים בתחרות האוסקר האמריקני, אפשר וצריך מאוד לומר לעצמנו את הדברים הבאים.
כל ההתנהלות שלנו השנה בנוגע לתוצרת הקולנועית הישראלית והצגתה כלפי עצמנו וכלפי חוץ הייתה מגוחכת ונחותה, במיוחד בכל הנוגע לפסטיבלים שמתקיימים בארץ, ובנוגע למסגרות של פרסים אחרים שמקיימת האקדמיה הישראלית לקולנוע.
כל מה שנכתב והורחב על-ידי בסאגת "התפוחים והאגסים" תָּקֵף לחלוטין ומעורר תהיות קשות הן לגבי מה שהיה, והן לגבי מה שעוד עתיד להיות באם לא נשנס מותניים ונבער בצורה גורפת את הליקויים והמגרעות החמורות שהתגלו בראש חוצותינו – ואיש או אישה עדיין לא התביישו ואו לקחו אחריות בגינם.
ההגעה לאוסקר האמריקני או אפילו רק לחמישייה הסופית היא לא חזות הכל למרות חשיבותה המסוימת, אבל מה שהתגלה אצלנו בעטייה של ההתנהלות השנה, הוא חמור ביותר מבחינת ההגינות ונקיון ההליכים שנחשפו לכל רוחבה של היריעה – ב"ארצנו" הקולנועית וב"אקדמיה" הקטנה שלנו.
הדבר החמור ביותר שקרה הוא חוסר עמידה בתנאי השוויוניות של ההרשמה לתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע – על כך לא ארחיב שוב – אבל זהו "הגול העצמי" של כל מי שהיה מעורב במשחק "המלוכלך" והלא-הוגן שהתקיים השנה בליגת הבית הקולנועי שלנו. אם א/נשים לא היו מתערבים ומתערבבים בנוהלים – סרט תיעודי היה מתמודד עם סרטים תיעודיים אחרים, וסרט עלילתי – היה מתמודד עם עלילתיים שכמותו. רק אז היו נבחרים: "הסרט התיעודי הטוב ביותר" ו"הסרט העלילתי הטוב ביותר".
זה לא קרה. "באג 2010" שהכליל סרט תיעודי בתחרות העלילתית שיבש את כל הכוונות הטובות של הא/נשים ההגונים שהגו וכתבו את כללי התחרויות - הן בפסטיבלים למיניהם והן בתחרות החשובה לכולנו – ספירת ההצבעות בפרס האקדמיה.
לטענתי, היה סיכוי גבוה מאוד שאם סרט מיוחד כמו "המדריך למהפכה" היה מתמודד בפסטיבל ירושלים במסגרת התיעודית – היה לו סיכוי גבוה להשתבץ בשלישייה הבולטת ואפילו לגבור על מתחריו הבולטים: "שתיקת הארכיון" ו"חיים יקרים". אותו הדבר היה קורה – אם הוא היה מתמודד במסגרת התיעודית בתחרות האקדמיה – ואם הוא אכן היה זוכה (והוא היה זוכה!) הוא היה מגיע לתחרות בארצות הברית עם סיכוי "טוב" ולא "פחוּת" מזה של "חיים יקרים".
מאידך-גיסא, באם הוא לא היה נכלל בצורה שערורייתית במסגרת העלילתית בתחרות האקדמיה הוא היה מאפשר לבטח לסרט עם 12 מועמדויות ראשוניות כמו "הדקדוק הפנימי" לטפס במעלה ההצבעות, ולסרט כמו "התגנבות יחידים" למשל (או אחר) – "כן" להיכלל בחמישייה. ואז רבותיי - התוצאה הייתה ככל הנראה "אחרת" לחלוטין ממה שקרה בסופו של דבר עת זכה להישלח לארה"ב - "הממונה על משאבי אנוש".
אז ככה, למי שלא בדיוק עקב או הבין את השתלשלות העניינים:
- בפסטיבל ירושלים מישהו/מישהם בחשו חזק ויעיל ש"המדריך למהפכה" לא יתחרה ב"תיעודיים".
- באקדמיה הישראלית לקולנוע מישהו/מישהם בחשו חזק, יעיל, ותקיף - ש"המדריך למהפכה" לא יתחרה ב"תיעודיים".
ומה קרה בסוף?! (עכשיו – זה הסוף!)
"המדריך למהפכה" אכל אותה, "התגנבות יחידים" אכל אותה, "הדקדוק הפנימי" אכל אותה, "עוד סרטים" אכלו אותה. והכי גרוע: אנחנו, כל אחד מאיתנו, יצא "אידיוט עם דיפלומה של חבר אקדמיה".
בתחרות, כמו בספורט וכמו בדמוקרטיה נקייה, צריך לשמור על החוקים, לא לדרוך "על הקווים", לא להתערב וללכלך את ה"משחק" בהשפעות חיצוניות בלתי-הוגנות. כשכל זה נעשה ולא הופסק, גם נחשף – ולא תוקן, ואיש או אישה לא לקחו אחריות – אז אנה אנו באים?! אנו באים לאותו המצב בדיוק – גם בשנים הבאות; עד שיום אחד באחרית הימים, הבושה תתעשת ותגיד לעצמה שגם היא "מטומטמת" בצורה גרנדיוזית, מתחת לתקרה נמוכה וכבדה של בינוניות מצטברת ולא נגמרת.
אני, את שהיה לי להגיד – אמרתי יותר מפעמיים/שלוש. ואתם, א/נשים אחראיים והרבה שותקים.
