בין גלנט למובארק

מובן שהכל עניין של מידתיות ושיקול דעת. קודם כל, אין דינו של מפקד מחלקה כדינו של מפקד חטיבה, שונה מהם דינו של אלוף פיקוד ובוודאי ששונה מהם הרמטכ"ל. לטעמי, ככל שעולים בסולם ההיררכיה והאחריות, כך גם צריכה לגדול הרמה המוסרית וצריכה להתגבר הדרישה להתנהגות למופת. שנית, גם בין המעשים יש להבחין. לא הרי נהיגה חד-פעמית במהירות מופרזת, כנהיגה מתמשכת בשכרות; לא הרי הרמת יד חד-פעמית על ילדך ב'כעס הפנים', כהכאה חוזרת ונשנית שלו. הבעיה היא, שאנחנו לא חיים בעולם אידיאלי או אידילי. אנו חיים בעולם המורכב מבני אדם, על חולשותיהם וטעויותיהם. וחשוב מכך: אנו חיים בעולם של מציאות משתנה, של נסיבות חיצוניות שמשליכות על החלטותינו. וכאן לדעתי נכנס הגורם שצריך להכריע את הכף בנושא גלנט. העמודים הראשיים של העיתונים עוסקים הבוקר בשניים: גלנט והמהומות במצרים. לכאורה אין קשר בין הדברים, אך במחשבה שנייה - יש ויש. סביבתנו בוערת: החיזבאללה בלבנון, ההפגנות במצרים, ומי יודע מה עוד עלול להגיע (מה יעשה החמאס? מה יקרה לשלטון בסוריה? האם כסאו של המלך עבדאללה יציב?). במציאות הזאת, ישראל חייבת רמטכ"ל במשרה מלאה. אפשר למרוח את פרשת גלנט עוד כמה שבועות ואפילו חודשים. אפשר להגיע למצב בו ב-14 בפברואר הוא לא יוכל להיכנס ללשכת הרמטכ"ל, ואז או שיהיה ממלא-מקום או שגבי אשכנזי ימשיך כברווז צולע. אך אלו הן מותרות שאנחנו לא יכולים אף פעם להרשות לעצמנו, והיום - עוד פחות מתמיד. מאחר שפרשת גלנט אינה חד-משמעית, יש לנהוג בה לקולא. פסילת מינוי רמטכ"ל צריכה להיעשות כאילו מדובר בהליך פלילי: מעבר לכל ספק סביר. וכאן יש הרבה יותר מאשר ספק סביר. איש אינו חולק על כישוריו המקצועיים של גלנט לשמש כרמטכ"ל, ובהעדר עילות כבדות משקל למנוע את מינויו - צריך לאפשר לו להיכנס לתפקידו כמתוכנן ובראש שקט. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס של מטה כללי משותק-למחצה, בגלל מעשים שוליים שנעשו או לא נעשו לפני עשור.