מדוע עלינו לזכור שגרים היינו במצרים?

חודשיים אחרי שעם עבדים פורק את עול עבדות מצרים ויוצא בהמוניו למסע הארוך למימוש חיי החופש והחירות, הוא ניצב בפני מעמד נורא-הוד ונשגב, בו הוא מקבל את הלוחות עליהם חקוקים הדיברות. מיד לאחר מכן הוא מקבל צווים אלוהיים נוספים, כשהראשון שבהם הוא הצו המחייב להגיש את מלוא הסעד לאדם, שמוכר את כוח העבודה שלו והפך לעבד. במציאות של אותם ימים, זה צו המחייב כיצד להתייחס בכבוד לָעֶבֶד, במציאות חיינו יש לתרגם זאת ביחס של כבוד ומתן מלוא הפיצוי ההולם ומתן התנאים לאדם הָעוֹבֵד. הצו הראשון בפרשת משפטים יוצר מערכות הגנה על העבד העברי, על כבודו, תוך סלילת נתיבים לבניית חיים חדשים. הצו הזה חייב להיות מתורגם למציאות חיינו, איך אנחנו יוצרים את מערכת ההגנה שדורשת פרשת משפטים כלפי רבבות עובדים, שמוצאים עצמם במציאות של עֲבָדִים בחברות כוח-אדם. איך אנחנו מתמודדים עם סוחרי הָעַבְדוּת המודרנית, הפועלים בגיבוי מלא של החוק והמשפט בישראל. הצו הראשון בפרשת משפטים קורא לנו לחתור כיום למציאות חיים, בה לא יהיו עובדים עניים חסרי כל וחסרי זכויות אדם. הצו הראשון בפרשת משפטים מחייב אותנו לבנות חברה, בה לא יהיו עובדים שייאלצו להיאבק על הישרדותם הפיזית, ובאי-יכולת להיות אזרחים תורמים לחברה, משלמי מיסים, כי שכרם מתחת לסף המס. לומר "לא!" לקוטביות בחברה בפרשה שלפנינו [שמות כ"ג, 20] מתבשר משה: "הִנֵּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָך לְפָנֶיךָ לְשׁוֹמְרְךָ...". משה מתבשר שאלוהים שולח לו מלאך להנהיג את עם ישראל. הזיהוי האחד המקובל בפרשנות חז"ל, כי מדובר בזיהוי של מלאך שמיימי פשוטו כמשמעו, אבל רבים מזהים כאן אובייקט פיזי כלשהו. מקובלת עלי גישתו של הראב"ע - רבי אברהם אבן עזרא - שלא מדובר בזיהוי של מלאך שמיימי. לדעתו, מדובר בקודקס של חוקים הפרוס בפרשה שלנו - פרשת משפטים. הרמב"ם היה סבור שמדובר בנביא. אני הקטן איני מבקש להכריע בין ענקי הרוח. בצניעות ובענווה, אני מאמץ את הגישה שמה שצריך להנחות את החברה, מה שחייב ללכת לפניה ולשומרה - זה חייב להיות קוד חברתי. זו חייבת להיות חתירה ללא לאות ליצירה תרבות חיים ותורת חיים, היונקות ומושפעות מהחזון של הפרשה שלנו, בה "גֵּר לא תּוֹנֶה וְלא תִּלְחֲצֵנוּ כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". חברה בה "כָּל אַלְמָנָה וְָיתוֹם לא תַּעֲנוּן". חברה בה "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמְךָ, לא תִּהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה". חברה שתהיה פתוחה לצעקתו של החלש והאחר: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי, כִּי חָנוּן אֲנִי". לפני שיושב מרום ישמע את צעקתו, אנחנו כחברה חייבים להיות קשובים לצעקתו ולכאבו, ולתקן את המעוות. והתיקון יכול לקרום עור וגידים רק אם נשתית דפוסי חברה שוויוניים, האומרים לא למציאות של קוטביות חברתית הרסנית. יחיד ליחיד, רבים לרבים בפרשה שלנו אנו רואים מצוות בהן השימוש הוא בלשון יחיד וישנן מצוות בהן השימוש בלשון רבים. השימוש בלשון יחיד נועד לחזק ביחיד את האחריות האישית. הפרשה מבקשת לחדד את האחריות שיש לכל פרט ופרט בחברה לנוכח מציאות שמתרחשת בה פגיעה של חברה בחלש ובאחר. השימוש בלשון רבים מצביע על המחויבות של החברה בכללותה לא לעלות על שרטון של עוול חברתי. כחברה, אנו ארוגים במארג הזיכרון הקולקטיבי, שחייב תמיד ללוות אותנו ולהזכיר לנו מאין באנו. חווית הזיכרון הקולקטיבי נועדה להיות בלם בפני שימוש באמצעים לא מוסריים כלפי האחר והחלש שבתוכנו. אנו חייבים לזכור שבאנו ממציאות של "גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". מודעות עמוקה לעבר ההיסטורי, בו היינו קבוצת מיעוט נרדפת, חייבת להנחות אותנו בעת קריאת פרשת שופטים. בצער ובכאב אני כותב, שהמודעות הזו נשחקה במידה רבה במציאות של יוהרה והתנשאות ששטפה את החברה שלנו.