הנכס האסטרטגי שלנו, השלום עם מצרים, תמורתו שילמנו בנסיגה מסיני עד גרגיר החול האחרון, ויתרנו על בארות הנפט באבו-רודס, הרסנו את העיר ימית, ועימה 15 היישובים החקלאיים הפורחים שבחבל; השלום הקר הזה עם מצרים, המחומשת עד צוואר בנשק האמריקני החדיש ביותר, נגד איזה אויב?; השלום הזה נראה לפתע כתלוי על בלימה, כאשר רבבות מצרים מסתערים על סמלי השלטון המצרי ותובעים מחוסני מובארק, עליו נשען השלום עם מצרים, להסתלק מן השלטון.
בעיניים כלות אנו רואים בערוצי הטלוויזיה את זעם ההמונים המצרים, ושומעים את הפרשנים שלנו, מהימין ומהשמאל כאחד, מביעים בצורה מפוכחת את חששם כי כל שלטון שיחליף את מובארק עלול בצורה כזאת או אחרת להתנכר להסכם השלום, ובכך נאבד את הנכס האסטרטגי ממנו נהנינו במשך יותר משלושה עשורים.
בימים שכאלה ראוי שהמטיפים ללא לאות שישראל חייבת לשלם בוויתורים כואבים הכוללים נסיגה והריסת ישובים פורחים, תמורת שלום שאינו שווה את הנייר עליו הוא חתום, כפי שעלול חלילה להתרחש במצרים - ראוי שיזכרו את הניסיון המר שעברה ישראל באירן בעקבות המהפכה החומיינית שסילקה את השאה האירני ועימו את כל המומחים הישראלים שפעלו שם בהמוניהם. גם בטורקיה מתפתח תהליך דומה, שלא לדבר על הבחירות הדמוקרטיות בעזה שהעלו את החמאס לשלטון.
בימים שכאלה, דורשי השלום בכל מחיר חייבים ביתר צניעות, ראוי שיטילו ספק בנוסחת השלום בו הם דבקים, וישאלו האם לאור (לחושך) המתרחש בימים אלה במצרים, חתימת הסכם שלום תוך ויתור על נכסים אסטרטגיים, אינה מסכנת את ביטחוננו יותר מאשר היעדרו של שלום פתאים שכזה.
