פוטש נוסח ישראל

היועץ המשפטי לממשלה יכריע היום בגורלו של יואב גלנט - קובעות הבוקר (ב', 31.1.11) כותרות אמצעי התקשורת. זהו תיאור מדויק מאוד של המציאות. לא מליאת הממשלה, לא ראש הממשלה, לא שר הביטחון; היועץ המשפטי לממשלה. יהודה וינשטיין אינו לבד בסיפור הזה. לצידו ניצבים מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, עם חוות דעתו בנושא גלנט; הוועדה לבחינת מינויים בכירים, בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל, שאל חיקה יושלך ככל הנראה תפוח-האדמה הלוהט; והרכב בג"ץ הדן בעתירות נגד המינוי, בראשות הנשיאה דורית ביניש. ארבעה משפטנים ורמטכ"ל אחד. בעוד במצרים גובר החשש מפני הפיכה צבאית והשתלטות של הצבא על המדינה, בישראל הושלמה השתלטות המשפטנים על הצבא. הם עשו זאת בשקט, באלגנטיות, באורך-רוח וכמובן בצורה חוקית לגמרי; ככלות הכל, לרשותם עומד ייעוץ משפטי צמוד. זה לא רק בצבא. המשפטיזציה אוכלת בכל פה בכל חלקה טובה בחיינו, הן הציבוריים והן הפרטיים. הפסדת במכרז? לך לבית המשפט ותקע את העסק. פיטרו אותך? תתלונן בבית הדין לעבודה. הטיסה איחרה? רוץ לבית המשפט לתביעות קטנות. אתה לא מסתדר עם השכן? שלח לו מכתב מעורך-דין. ועוד כהנה וכהנה, ברשימה שיכולה להעסיק אותנו שעות ארוכות. למצב הזה יש כמה גורמים. הראשון והחשוב שבהם הוא תפישת "הכל שפיט" של אהרן ברק וגרוריו בבית המשפט העליון. ברק אומנם טוען שהתכוון לומר שאפשר לשפוט הכל ולא שצריך לשפוט הכל, אבל השופטים ועורכי-הדין והציבור הבינו את הדברים כפשוטם: הכל צריך לעבור דרך המשפטנים. הבעיה היא, שגם כאשר זה קורה - וגורם ממילא לעיכובים ומטרפד לעתים את רצונם של נבחרי הציבור - תמיד יימצא המשפטן שיטען ההפך. וכך, גם כאשר רשות ציבורית תתכסה בייעוץ משפטי צמוד, כמעט תמיד תמצא את עצמה מתגוננת מול עורך-דין שימצא פגמים במעשיה, יפציץ אותה במכתבים ולבסוף יגרור אותה לבית המשפט. זה לא שנבחרי הציבור שלנו צדיקים. ממש לא. וזהו עוד גורם למשפטיזציה: הטבע אינו סובל ואקום, וכאשר המערכת השלטונית עסוקה בעיקר בהישרדות ובחלוקת טובות הנאה לעצמה ולמקורביה - הפקידים מתחזקים מעבר לכל פרופורציה ומעבר לכל מה שראוי בדמוקרטיה. המשפטנים הם חלק מהפקידים, ויש להם יתרון מובנה בכך שהם מדברים בשפה שרק הם מבינים, ויכולים בעזרתה להכניס את עמיתיהם לסחרור ואף לפחד משתק. צרפו לכך את ההצפה של עורכי-הדין, שרבים מהם אינם ראויים לתוארם ורבים עוד יותר אינם מוצאים עבודה. כך אנו מקבלים התכתבויות מיותרות שמחייבות תשובות מיותרות שגוררות הליכים מיותרים שמביאים לפסקי-דין מיותרים. התוצאה: מערכת משפטית עמוסה עד להתפקע, המתקשה למלא את תפקידה והופכת לכלי לסחטנות ושיבוש החיים. גם לשופטים יש חלק במצב, בנוגע לצידו המינהלי. רק לאחרונה מתחילים, באיטיות ובהיסוס, לנהל משפטים ברציפות (יחסית). אבל רוב הדיונים נדחים בשבועות ובחודשים, עורכי-הדין מרבים לבקש דחיות נוספות, שופטים רבים מאחרים, כתבי הטענות נמרחים על פני עשרות עמודים, פסקי-הדין ניתנים אחרי חודשים ושנים, ורבים מהם נראים כמו לכל הפחות עבודת מ"א. תוסיפו לכך את התקשורת, שהתאהבה בליברליזם האנטי-דתי ובנטייה שמאלה של אהרן ברק ושות', והפכה אותם ליקיריה ולאבירים הנלחמים באומץ את מלחמתו של האזרח הקטן נגד הפוליטיקאים המושחתים הקמים עליו. כך למשל נוצר הביטוי המופרך "חוק עוקף בג"ץ" לכל יוזמת חקיקה הבאה לשנות פסיקה. בדמוקרטיה פרלמנטרית, הריבון הוא הפרלמנט, ואם כבר - אז צריך לדבר על בג"ץ עוקף חוק. אבל את התקשורת דקויות כאלו לא מעניינות. ישראל יכולה להתגאות ביצירת מערכת שלטון שלא נוסתה מעולם בשום מקום: ליגיקַרְטיה. לא שלטון החוק, אלא שלטון המשפטנים. שלטונם של פקידים, שאיש לא בחר בהם ואשר אמורים לשרת את הנבחרים - אך בפועל מסרסים את קבלת ההחלטות הדמוקרטית. השורה התחתונה היא, שחיינו הופכים לבלתי אפשריים. כל סלילת כביש עלולה להפוך לסאגה משפטית של שנים. כל סכסוך שכנים יכול להגיע לבית המשפט העליון. מחלוקת משפחתית מעסיקה סוללה של עורכי-דין. כך אי-אפשר לחיות, כך אי-אפשר לנהל מדינה. מרוב דאגה לשלטון החוק, נישאר בסוף עם המון חוק - אבל בלי שלטון.