כך נכתב בפסק הדין: "חשוב להדגיש כי ראיות החיזוק שהובאו בעניינו של אירוע האונס במלון מקרינות אמינות ומהימנות על מכלול גרסתה של א', ומחזקות אותה חיזוק משמעותי גם ביחס לשני האירועים האחרים". מסתבר, אפוא, כי לראיות החיזוק שנמצאו בקשר לאירוע האונס במלון היה משקל מכריע בהרשעתו של קצב בכל שלושת האירועים. אלא שבחינתה של ראית החיזוק העיקרית אליה מתייחס פסק הדין, מעלה כי ההפך הוא הנכון, וזוהי דווקא ראיה לכך ש-א' אינה אמינה ומהימנה.
על-פי גרסתה של א', האונס התרחש במלון פלאז'ה בירושלים, ביום בו הזמינה עבור קצב חדר במלון למנוחת אחר-הצהריים. למרות הכחשותיו של קצב, שטען כי מעולם לא היה אירוע כזה, ובכלל הוא אף פעם לא הזמין חדר במלון, הסתבר כי אכן היו פעמים ספורות בהן הוזמן עבורו חדר במלון, וביניהן פעם אחת בתאריך 17.6.1998. תאריך זה תואם לגרסתה של א', שהאונס השני בוצע כחודשיים לאחר האונס הראשון, שהוחלט כי התבצע בחודש אפריל 1998 (א' לא זכרה את התאריכים בהם התבצעו מעשי האונס).
א' סיפרה כי היא קבעה עם קצב להיפגש בלובי המלון כדי לעבוד ביחד, ואז, לאחר שהחנתה את רכבה בחניית המלון, קיבלה שיחת טלפון קצרה מקצב שאמר לה שלא הספיק להתארגן, שתעלה אליו לרגע לחדר, ואחר-כך הם ירדו ללובי כדי לעבור על הדואר. בשיחה זו הוא גם מסר לה את מספר החדר. מתיעוד שיחות הטלפון הסתבר שאכן התקיימה שיחה בת שש שניות שיצאה ממלון פלאז'ה לפלאפון של א', וזוהי ראית החיזוק העיקרית והמכרעת לגרסתה של א'. אומנם השיחה לא יצאה מהחדר שהוזמן עבור קצב, אך בית המשפט קבע שייתכן שיצאה מאחד הטלפונים האחרים הממוקמים בקומות המלון ובלובי.
ניתן לוודא בקלות רבה, בהקראה ליד שעון עם מחוג (או מונה) שניות, שאת שיחת הטלפון שלהלן לא ניתן כלל לבצע במשך שש שניות:
א': כן.
קצב: א'?
א': כן.
קצב: תראי, אני לא הספקתי להתארגן, אז תעלי אלי לרגע לחדר, ומיד נרד ללובי לעבוד. אני בחדר 1817.
א': בסדר, אני כבר באה.
לאחר מספר ניסיונות יסתבר לך שרק אמירת המשפט העיקרי של קצב נמשכת למעלה משש שניות. שיחה בת שש שניות היא שיחה קצרה באופן חריג, בין אנשים שלא רוצים לבזבז זמן, וניתן להעביר בה רק מסר פשוט דוגמת "אני בחדר 1817", או "איפה את? - אני כבר באה". יהא אשר יהא האדם שדיבר עם א' ממלון פלאז'ה (וקצב מכחיש שזה הוא), ברור שהשיחה שניהלו ביניהם הייתה שיחת אישור קצרצרה לפגישתם המתוכננת, ולא שיחה בה שונתה התוכנית.
המסקנה החד-משמעית היא שגם במקרה זה, תיאור האירוע כפי שאומץ על-ידי בית המשפט, נוגד את ההיגיון. מהלך האירועים הסביר ביותר הוא ש-א' קבעה להיפגש בחדר במלון עם אדם כלשהו, הזמינה את החדר במלון על-שם קצב, והאדם איתו קבעה להיפגש חיכה במלון והתקשר לשאול מדוע היא טרם הגיעה. כפי הנראה, זכרה א' את האירוע ואת שיחת הטלפון, וכך נולד הסיפור על הפגישה המתוכננת בלובי כדי לעבור על הדואר. מלכתחילה יש להתאמץ במיוחד כדי להאמין לסיפור מוזר זה, בהתחשב בעובדה שמשרדם היה מרוחק כשתי דקות נסיעה מהמלון, ובכך שלא היו פעמים קודמות בהן ישבו בלובי של בית מלון כדי לעבוד. מי שראה שר ומזכירתו יושבים בערב בלובי של בית מלון, ועוברים ביחד על הדואר, שיקום.
אלא שבית המשפט לא חסך במאמצים כדי להאמין לסיפורי א'. סביר להניח שגם ללא "ראיות החיזוק", היה קצב מורשע עקב התרשמות בית המשפט מאמינותה ומהימנותה של א'. שום שקר שנחשף - והיו כאלה - לא יכול היה לפגוע בהתרשמות זו.
