ההפיכה בתוניסיה, "הזעזוע הוולקני" במצרים והשלכותיהם הפוטנציאליים מרחיקי הלכת על האזור משדרגים את חיוניותם חסרת התחליף של רכסי יו"ש לביטחונה הלאומי ולקיומה של ישראל.
אירועים מכוננים אלו מהווים תזכורת לאופייה של השכונה בה נמצאת ישראל, המזרח התיכון, שהוא אב-טיפוס לזעזועים בלתי-צפויים, לחוסר-יציבות ולחוסר-וודאות שלטונית ורעיונית, לפיצול ועוינות אתניים, שבטיים ודתיים בין-מוסלמים, לאלימות כנורמה בפתרון סכסוכי פנים וחוץ, למשטרים טוטליטריים אכזרים של "מנהיג אחד והתנקשות אחת", לתוחלת חיים קצרה של בריתות ונאמנויות מקומיות ואזוריות, לבוגדנות ולהפרה שיטתית של הסכמים פנימיים ואזוריים, לטרור מקומי ועולמי ולמעבר בלתי-צפוי משלום למלחמה.
הצורך של ישראל לסף-ביטחון גבוה מאד, ומרווח השגיאה המצומצם ביותר העומד לרשותה, הם פועל-יוצא מחויב-מציאות של מאפייני השכונה המזרח תיכונית.
ככל שהשכונה אלימה-יותר וצפויה-פחות, כן מתרבים צרכי הביטחון וכן עולה סף הביטחון. לכן, מבחנו של הסכם שלום אינו ביכולת להגיע אליו, אלא ביכולתו לעמוד מול תרחישי המזרח התיכון שהם התרחישים הגרועים ביותר. למשל, מתקפה צבאית פתאומית ובלתי-צפויה ממספר חזיתות, דוגמת "מלחמת יום הכפורים", אך הפעם ללא אזורי החיץ של מדבר סיני (פי 3 משטח ישראל), יו"ש והגולן. האם המותניים הצרות של "הקו הירוק" (9-15 מילין) מסוגלים לעמוד בפני הפתעה נוסח 1973?!
ההפיכה בתוניסיה והזעזוע המצרי מהווים קדימון מתון לסערות העלולות להתרחש במזרח התיכון ב-2012-2011, על-רקע מנהיגים קשישים העומדים לפנות את הזירה, כרסום בפרופיל ההרתעה של ארה"ב, תגבור הנחישות של רוסיה, סין וצפון קוריאה המקורבות למשטרים רדיקלים, העזה גוברת של גופי טרור מוסלמים ותסיסה עממית מתמשכת במרבית מדינות ערב.
לדוגמא, הסיום הקרב של שלטון הנשיא מובארק עשוי להביא למשטר פרו-מערבי, אך עלול גם לפלס את הדרך למשטר מוסלמי-רדיקלי ובעקבותיו ל"התפרצות וולקנית" בצפון אפריקה, במזרח הים התיכון, בקרן אפריקה, בים סוף, בסודן, בירדן וברחבי המזרח התיכון. ההשלכות עלולות לכתוש אינטרסים מערביים, לקדם משטרים רדיקלים, לרסק את הסכם השלום ישראל-מצרים ולהפוך את המסתננים מאפריקה לאיום מתון ביותר בהשוואה לנפיצותו של הגבול המצרי-ישראלי.
הנסיגה הקרובה של ארה"ב מעירק, הפינוי הצפוי מאפגניסטן והתפנית של ממשל אובמה ממדיניות של הדברת משטרים פורעי-חוק להידברות עמם, נתפשים בעיני יריבי ואויבי ארה"ב כחוליה נוספת בדפוס הנסיגה האמריקנית מאירן (1979), לבנון (1983) וסומלי (1993) המזרים אדרנלין לורידיהם. הנסיגה מעירק עלולה לגרום לתרחיש-דומינו המאיים על קיום משטרים פרו-מערביים בירדן, סעודיה, כווית, בחריין, עומאן ואמירויות המפרץ ומטיב עם אירן, סוריה וגופי טרור מוסלמי.
התפנית החדה באנקרה ממדיניות פרו-מערבית למדיניות מונחית-איסלאם הפכה את המעצמה העותומאנית-מוסלמית לשעבר מבעלת-ברית מקדמת-יציבות ליריבה מערערת-יציבות של הדמוקרטיות המערביות. טורקיה של
ארדואן שופכת שמן על מדורת אי-יציבות השכונה
המזרח תיכונית ומשפרת את מצבן של רוסיה, אירן וסוריה על חשבון אינטרסים חיוניים של ארה"ב וישראל.
זעזועי המזרח התיכון עלולים לכפות על ירדן שינוי דרסטי במדיניותה הפרו-מערבית, כולל הפרה אפשרית של הסכם השלום עם ישראל. לדוגמא, אילוצים אזוריים ושיקולי הישרדות הביאו לתמיכה פעילה של המלך חוסיין בפלישת
סדאם חוסיין לכווית ב-1990 (נמל עקבה הפך לערוץ אספקה מרכזי לעירק), גם כאשר מדינות ערב - חוץ מתימן - גינו את הפלישה. נסיבות בין-ערביות גררו את המלכים עבדאללה וחוסיין למלחמות נגד ישראל ב-1948/9, 1967 ו-1973 בהתאמה. ב-1970-1968 העניק המלך חוסיין לאויבו הקטלני ביותר, אש"פ, תשתית מבצעית ולוגיסטית לפעילות טרור אינטנסיבית נגד ישראל. מה תהיה השפעת מצרים ו/או עירק רדיקליות על יציבותו של הגבול עם ירדן - הגבול המסוכן ביותר לעתיד המדינה. מה תהיה השפעת הפיכה בירדן על גבול זה ועל הסכם השלום?
תקדימי המזרח התיכון - והערכה מפוכחת של המציאות האזורית - מחייבים את ישראל לבסס את מדיניות הביטחון הלאומי על תרחישים מזרח תיכוניים (גרועים) ולא על הרהורי-לב.
המזרח התיכון מכתיב (במיוחד) לישראל שמירה על סף ביטחון גבוה במיוחד, המבטיח את החזית המזרחית הפגיעה והמקורבת לריכוזי האוכלוסין הגדולים ביותר. סף הביטחון כולל את רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, נמל התעופה בן-גוריון, תל אביב ושפלת החוף, מכשול הטנקים היעיל באזור (רכס תלול של 1,000 מטרים השולט על בקעת הירדן) ופלטפורמה חלומית לפלישה לשפלת החוף (700 מטרים מתונים השולטים על שפלת החוף).
