בדיחות פוליטיות מתארות את חוסני מובארק כאידיוט מושלם. מסורת של בדיחות פוליטיות התחילה במצרים בתחילת שנות ה-50 וליתר דיוק, ב-1952. שנה זו הייתה קו פרשת המים שממנו כל זה התחיל, משום ש"הקצינים החופשיים" ובראשם גמאל עבד אל נאצר ומוחמד נגיב, הובילו מהפכה, ששמה קץ לשלטונו של המלך פארוק. המשטר הצבאי החדש שם קץ גם לפוליטיקה פרלמנטרית ולחירויות הפרט: חופש ההתארגנות, חופש הביטוי וחופש העיתונות. שכיחותה של הבדיחה הפוליטית במצרים עלתה מאז. בדיחות פוליטיות הפכו לשם-דבר לא רק במרחב הפרטי. החל בפקידי הממשל וכלה ביושבי בתי הקפה, העם המצרי כולו נסחף לשמוע ו/או לספר בדיחה פוליטית טובה. היה מסוכן להביע דעה פוליטית בפומבי וכך התפתחה מסורת של הומור פוליטי המשמש כאמצעי ביקורת חלופי. מי שמספר או שומע בדיחה, אינו בהכרח מי שחיבר אותה ואין לכך תיעוד משום שהיא נאמרת בעל-פה. ההומור הפוליטי היה מכוון מאז ואילך כלפי ההנהגה הפוליטית ומדיניותה. התופעה, דהיינו, שימוש בהומור פוליטי במקום לקחת סיכון ולהתבטא בפומבי בענייני פוליטיקה, אינה ייחודית למצרים. רשימה ארוכה של מדינות כגון ברית המועצות לשעבר, צ'כיה, מזרח גרמניה, פולין, הונגריה, קובה וסין נכללת בין אלו שבהן התפתחה הבדיחה הפוליטית כתחליף להבעת ביקורת בפומבי כנגד בכירים במערכת הפוליטית. מנקודת מבט פסיכולוגית, של פרויד, מיזעורו של האויב או היריב, הגחכתו והצגתו כנחות מאיתנו היא מתכון שכיח המסייע להשגת תחושת עליונות כלפיו. משום כך, ברור מדוע השימוש בהומור פוליטי שכיח במיוחד כשאין אפשרות להתבטא ישירות ולהביע עמדה מנוגדת לזו של בכירי המערכת הפוליטית. כמו-כן, ברור מדוע נפוצה הבדיחה הפוליטית במצבים של תחושת אי-שוויון משוועת בין העם לבכירי הממסד הפוליטי. הצחוק הוא האפשרות היחידה לקתרזיס ולפורקן זמני ממצוקות אלו. אין אפשרות להפיל משטר בצורה כזו, אבל יש אפשרות לצחוק ולהירגע, זמנית. מכל זה עולה שלאור ההתפתחויות האחרונות במצרים, מישהו פספס כשלא נתן את מלוא תשומת ליבו לבדיחות הפוליטיות שהסתובבו בוודאי במצרים בזמן האחרון. אפשר היה בקלות לעקוב אחר תחושות העם ודעותיו, אילו מישהו היה אוסף את הבדיחות ומנתח אותן אחת לאחת. התוצאות לא היו מדויקות, אומנם, משום שאי-אפשר לדעת לפי הבדיחה הפוליטית מה באמת חושב העם ואיזה חלק מהעם מזדהה עם הבדיחה. לשם כך נחוץ מחקר אמפירי מדויק. רק כך ניתן לקבוע בוודאות מה היו תחושותיהם של חלקים שונים באוכלוסיה המצרית בזמן האחרון. אבל כל בדיחה היא אינדיקציה. הבדיחה הבאה הייתה פופולרית בזמנו של נאצר. יש בה ביקורת מאוד נחרצת עליו:

• נאצר מגיע לגיהינום, שם הוא מתקבל על-ידי השטן. כיאה לאדם במעמדו, השטן מציע לו לבחור באיזה חדר עינויים הוא מעדיף להתגורר. האפשרויות לבחירה הן: חדר עינויים סוציאליסטי או חדר עינויים קפיטליסטי. נאצר מבקש הבהרה והשטן משיב: "בחדר הקפיטליסטי אתה נשרף באש במשך חמישה ימים ושני הימים הבאים הם ימי מנוחה, ואילו בחדר הסוציאליסטי צולים אותך בשמן רותח במשך שבעה ימים רצופים". נאצר אינו מהסס ומבקש שישלחו אותו לחדר הקפיטליסטי. כעבור שבועיים הוא מחליט לבדוק מה מצבו של עבד-אל-חכים עמר, מי שהיה הרמטכ"ל ו"התאבד" לאחר המלחמה (1967). עמר בחר להיות בחדר עינויים סוציאליסטי. במאמץ רב מגיע נאצר אל עמר ומה רואות עיניו? עמר יושב לו בנינוחות ומעשן חשיש. "מה קורה כאן?", שואל נאצר. עמר משיב לו: "אנחנו שולחים כל יום מישהו לקו-אופ לקנות שמן, אבל כבר זמן רב אין, אז מביאים לנו משם חשיש, במקום..."

ברור שהבדיחה מכוונת למתוח ביקורת על המודל הסוציאליסטי של נאצר. למרות הסוציאליזם שהונהג על-ידי נאצר עוד בשנות ה-50 אי-אפשר להשיג מצרכי יסוד, כמו שמן לדוגמה. ההומור מופנה גם כלפי עמר, שהיה ידוע כמעשן חשיש. אגב, בבדיחות, מרבית המנהיגים הפוליטיים הגיעו לגיהינום. כשעלה סאדאת לשלטון בשנות ה-70 הרבה מן הבדיחות הפוליטיות הידועות מימיו של נאצר סופרו גם עליו לאחר שעברו מתיחת-פנים קלה. הדמות המרכזית בבדיחות הקשורות לסאדאת היא אשתו, גי'האן. והבדיחות עוסקות במין. מאחר שיש בהן אלמנטים פוליטיים בשילוב עם מין, אפשר להציגן כהומור פוליטי:

• הבדיחה מספרת, שבאחת הנסיעות של סאדאת לארצות הברית הוא החליט שעליו להגן על אשתו ג'יהאן, שנשארה לבדה בקהיר והזמין לה חגורת-צניעות שחותכת כל אובייקט שמתקרב ומנסה לחדור דרכה. כשחזר מארצות הברית, זימן סאדאת לחדרו את כל שרי הממשלה ודרש מהם לחשוף את אזור חלציהם. כל אחד בתורו הראה לו את איברו ורק מובארק לא הסכים לחשוף את איברו בפני סאדאת. "חוסני מובארק, אתה אדם נפלא. ידעתי שאפשר לסמוך עליך", אמר לו סאדאת. "תודה רבה לך, אדוני הנשיא", השיב לו מובארק בגמגום.

מי שמספר את הבדיחה מגמגם את תשובתו של מובארק כדי שיבינו שלשונו נקטעה... הבדיחה מתמקדת גם במתירנות היתרה של ג'יהאן. מה גם שידוע שכולם ניסו "להתחיל" איתה בכל פעם שסאדאת נסע בתפקיד, ושהוא סמך בתחילה על מובארק יותר מאשר כל שרי הקבינט המדיני שלו. הבדיחה הבאה ממחישה את המצב בצורה הטובה ביותר:

• פעם הודיע סאדאת לחברי הפרלמנט, "אני רוצה שתדעו שאשתי ג'יהאן בהריון", מישהו צעק: "בראבו! מובארק!", "לא", מיהר סאדאת להגיב, "קרטר".

מי שמבין ערבית, יחוש בכפל המשמעות של המילה "מובארק" – הנשמעת קצת כמו "מברוק", במובן של 'ברכות'. רק סאדאת לא מבין את כפל המשמעות וחושב שמישהו אמר שאבי התינוק הוא מובארק. (הערה: מספרים על שערוריה במצרים בזמנו של סאדאת עקב השמועה שקרטר נישק את ג'יהאן בפומבי.) בכל מקרה, עד היום חלק מהבדיחות על מובארק משלבות את דמותה של ג'יהאן. בדיחה מתקופתו של מובארק ממשיכה את הקו:

• מספרים שאשתו, סוזאן, שאלה אותו איך זה שבתקופת סאדאת נתנו האמריקנים שני מיליון דולר למצרים. הוא הסביר לה שגי'האן הייתה נוסעת לשם, נפגשת עם קרטר, הוא היה מנשק לה כל לחי, ומוסר לידה אחר-כך צ'ק שמן. בהמשך, הוא ביקש מסוזאן לעשות טובה, לנסוע לאמריקה ולהיפגש עם בוש לפי אותה מתכונת. אך הוסיף: "כשתגיעי חזרה למצרים, שיטפי את לחייך במי הנילוס". היא עשתה כדבריו. נסעה, בוש נשק על לחייה ומסר לידה צ'ק שמן. כשחזרה יצאה מיד לנילוס לשטוף את פניה. בעודה עושה כן, היא רואה שם את אחד השרים, באדר (שר הפנים דאז), ושמה לב שהוא שוטף את עכוזו במי הנילוס. "מאין אתה חוזר?", שאלה, והוא השיב לה: "מערב הסעודית"...

ראשית, יש בבדיחה רמז לריבוי ההומואים בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הערביות. שנית, מובארק הבין שזה מה שעליו לעשות כדי לקבל מהם ומהאמריקנים כספים. כמובן שאזכור שמה של ג'יהאן בבדיחה מעיד עד כמה השמרנות המצרית לא סלחה על לה שהסכימה שקרטר ינשק את לחייה במהלך ביקורו בקהיר. כשמובארק עלה לשלטון הוא הביא עימו רוח סובלנית ודמוקרטית יותר, יחסית לקודמיו. הוא איפשר לכמה ממפלגות האופוזיציה לייסד עיתונים משלהן, ואפילו התיר חופש התארגנות מסוים. עיתון מפלגת האופוזיציה ה"וואפד החדש" (ימין-מרכז), שנקרא בשם "וואפד", היה בשנות ה-80 היומון בעל התפוצה הרחבה ביותר. העיתון מתח ביקורת נגד מדיניותו של מובארק, באופן די קבוע. אך מאחר שגם בתקופתו של מובארק לא הייתה דמוקרטיה במצרים, המשיכו להפיץ בדיחות פוליטיות כאמצעי ביקורת נגד השלטון. הקו השולט בבדיחות מעמיד את האינטליגנציה של מובארק ויכולותיו בסימן שאלה גדול. הבדיחות עושות לעתים השוואה בינו לבין בעלי-חיים:

• לכינוס מדעי בנושא ניתוחים, שהתקיים בקהיר, הגיעו נציגיהן של מדינות רבות. הנציג הצרפתי סיפר שהיה עליו לטפל במתאבק שהיה פצוע קשה ולהחליף את ליבו ואת כליותיו. "היום הוא מתאבק מקצועי", סיפר. הנציג האנגלי סיפר שהיה עליו לטפל ברץ מרתון מקצועי שאיבד את שתי רגליו בתאונה וסיפר: "היום הוא עדיין רץ מקצועי ידוע". גם הנציגים האחרים סיפרו דברים מדהימים עד שהגיע תורו של המצרי. הוא סיפר שהיה עליו לטפל באדם שאיבד את מוחו, ושהוא החליף אותו במוח של קוף. "היום הוא נשיא מצרים", הוסיף הנציג.

הבדיחה משווה את מובארק לקוף ואף קובעת שהמוח של הקוף איכותי יותר מהמוח של מובארק. אבל הבדיחות הפופולריות ביותר מבין אלו המשוות בין מובארק לבין בעלי-חיים אחרים עושות השוואה בין חמור (או יותר נכון, ass) לבינו:

• הבדיחה מספרת שכאשר מובארק נוסע במכונית למקומות שונים, חמור ואמבולנס יוצאים בעקבותיו. שאלו את רופאו האישי מדוע חמור ואמבולנס? השיב להם: "האמבולנס הוא למקרה חירום, כמו תאונה, והחמור נחוץ כדי לתת למובארק עירוי במקרה הצורך".

ההשוואה ברורה. למובארק ולחמור יש אותו סוג דם.

• הבדיחה הבאה, גם היא על מובארק, מספרת שעטיף סידקי (שהיה ראש הממשלה במצרים) היה צריך לדבר עם מובארק בדחיפות וכשלא נתנו לו להיכנס ואמרו לו שמובארק עסוק, הוא התעקש ופרץ לחדר שבו ישב מובארק ושיחק שחמט עם חמור. סידקי השתומם ושאל אותו לפשר הדבר: "אתה משחק שחמט עם חמור?!". השיב מובארק: "אל תקרא לו חמור, הוא ניצח אותי כבר חמש פעמים".
  בדיחה נוספת שמשווה בין מובארק לחמור מספרת שפעם הוא הגיע לשיחה עם הנשיא רייגן ושאל: "מדוע שלחת לחלל מורה ולי לא הצעת לטוס לחלל?". רייגן מיד הציע לו שבפעם הבאה הוא יזמין אותו והוסיף: "אל תשכח להביא איתך חמור". מובארק הוזמן והועלה יחד עם החמור לחללית. שם הסבירו לו: "יש בחללית שני טלפונים, אחד כחול והשני ירוק. כשהירוק יצלצל, החמור צריך להשיב, וכשכחול, אתה – מובארק – צריך להשיב". החללית המריאה והטלפון הירוק צילצל. החמור השיב, והמדענים שאלו אותו מה הוא רואה מהחלון. גם למחרת זה קרה וכך גם למחרת עד שמובארק לקח ביום הרביעי את השיחה ושאל מדוע הם אינם מתקשרים אליו. התשובה הייתה: "בסדר, מחר נתקשר אליך". הם התקשרו וביקשו ממובארק למסור את הטלפון לחמור, כדי שיוכלו לשאול אותו שאלות...

המסר כאן ברור לגמרי. מובארק טיפש יותר מהחמור. כשבדיחות כאלו רצות במדינה שהחקלאות היא הענף הנפוץ ביותר ושחמורים ובעלי-חיים נוספים מסתובבים לא רק בכפר אלא גם בעיר, וכל אחד מבין למה הם משמשים - השוואה כזו מביעה שאט-נפש מטיפשותו של מנהיג. ויש סוג נוסף של בדיחות המשוות בין נאצר, סאדאת ומובארק:

• אחת מהן מספרת שכאשר שאלו כל אחד מהם איזו שנה בחייו הייתה הקשה ביותר, נאצר דיבר על מלחמת 1967, סאדאת דיבר על מלחמת 1973 ומובארק סיפר שהשנה השנייה שלו בתיכון הייתה הקשה ביותר...

הבדיחה מציגה את מובארק כאידיוט מושלם, שאפשר רק לרחם עליו. וכן הלאה, לא השתנה דבר מאז שמובארק עלה לשלטון. הוא לא נעשה חכם יותר וחצי הביקורת ההומוריסטית אינה משנה את המצב. לצעירים אין סבלנות, הם בעלי פוטנציאל ולא יתנו למצב להמשיך לאורך זמן. כוחה של הבדיחה הוא הפורקן הזמני שהיא מעניקה מהתסכולים. הזמניות הזאת כבר לא מועילה לאיש. הגיע הזמן לפעול!