חוק יסוד נשיא המדינה מסמיך את הנשיא לחון עבריינים ולהקל בעונשם, כאשר על-פי החוק דרושה חתימת שר המשפטים - כחתימת קיום. בית המשפט העליון, בהרכב מיוחד של 9 שופטים, בראשות הנשיאה
דורית ביניש, פסק ביום 27.11.10, כי שר המשפטים אינו מחויב לחתום על החלטות החנינה של נשיא המדינה, כחתימת קיום לביצוע החנינה. מדובר בהחלטה תקדימית עקרונית, בעלת השלכות קונסטיטוציוניות, הרבה מעבר לפשט שבהחלטה הלאקונית כביכול של בית המשפט העליון.
העיקרון שהיה נהוג עד להחלטה זו, היה שחתימת שר המשפטים על חנינה נשיאותית, היא חתימת קיום בלבד, שאין לה מעמד עצמאי משפטי. פירוש הדבר היה כי בפועל לאחר שנשיא המדינה, החליט על חנינה, או קיצור העונש, ציפו ששר המשפטים יצרף את חתימתו כדי שהחנינה תבוצע ברוח החלטת הנשיא.
את המהלך לשינוי העיקרון, החלה שרת המשפטים עו"ד
ציפי לבני, כאשר סירבה בתוקף, לחתום על החנינה הנשיאותית של הנשיא (לשעבר)
משה קצב, בפרשת הרוצח/אנס, ניסים צרפתי שנידון למאסר עולם. וועדת השחרורים דחתה את בקשתו של האסיר לקצוב את עונשו והנשיא קצב בצעד חריג, בלתי מוסבר בלתי מובן ולא מנומק - החליט לקצוב את עונשו.
שרת המשפטים (דאז) ציפי לבני סירבה בתוקף לחתום על החנינה ועל כך הגיש העציר עתירה לבג"צ. בג"צ, בהרכב שלושה שופטים, קבע ברוב דעות, כי חתימת הקיום של שר המשפטים, אינה מותירה לו מקום לשיקול דעת עצמאי לאחר שהנשיא החליט ואינה משאירה בידיו זכות "ווטו" על החלטות הנשיא. למרות החלטת בג"צ ובצעד נדיר למדי, ארבעה שרי משפטים סירבו לחתום על החנינה הנשיאותית (ציפי לבני,
מאיר שטרית,
חיים רמון ופרופ' פרידמן).
בשל המצב המיוחד והעקרוני שנוצר עקב החלטת בג"צ (כמתואר לעיל) וכדי לא לפגוע במערכת המשפטית, עקב אי קיום החלטת בג"צ ופרשנותה לחוק פנה פרופ' פרידמן לנשיאת העליון בבקשה לקיים בנושא דיון נוסף. נשיאת העליון דורית ביניש נענתה לבקשה, עקב היותה עקרונית, קונסטיטוציונית ופרשנותה נגעה בסמכויות הנשיא ושר המשפטים וביחסים בין זרועות השלטון.
כאמור, הרכב מיוחד של 9 שופטים החליט ברוב דעות, להפוך את החלטת הבג"צ הקודמת בהרכב של שלושה שופטים, וקבע שלשר המשפטים יש דעה עצמאית שאינה חייבת להיות כפופה להחלטת הנשיא ובשל כך אין מדובר בחתימת קיום, אוטומטית, אלא בשיקול דעת ועמדה עצמאית, העומדת בזכות עצמה.
יתרה מכך הנשיאה ביניש הוסיפה כי מתן סמכות מוחלטת, לנשיא בעניין חנינות, ללא פיקוח וביקורת, אינה עולה בקנה אחד עם רעיון האיזון והבקרה המאפיינים את הממשל הדמוקרטי הקיים בישראל. בהתייחס להחלטת בג"צ הראשונה כותבת הנשיאה ביניש, בשם רוב השופטים, כי הענקת סמכות בלעדית לנשיא, נותן נופך של אידאליזציה לתפקיד, שאינו מקובל בממשל דמוקרטי.
בדעת מיעוט, כתב השופט דנציגר כי לגישתו על שר המשפטים חובה לצרף את חתימתו, לחתימת הנשיא ואין לו אפשרות להטיל "ווטו" על החלטת הנשיא. בכך מצטרף השופט דנציגר לדעת הרוב בבג"צ הראשון שמפרש את החוק בצורה שונה מהחלטת רוב שופטי העליון ודבק בגישה הישנה ששר המשפטים, לאחר החלטת הנשיא הוא למעשה חותמת גומי.
להערכתי, גישה זו של השופט דנציגר, נראית לי מיושנת, נאחזת בעבר ומנוגדת לעיקרון הפרדת הרשויות ויותר מכך - לעצמאות זרועות השלטון והפעלתו של שלטון החוק. כך יצא שהנשיא (לשעבר) קצב - בדרך השלילה ושרת המשפטים (לשעבר) ציפי לבני, הובילו מהלך תקדימי וחדשני בפרשנות שלטון החוק.