הממשלה החליטה בישיבתה השבועית, כמעט פה-אחד, למנות את האיש לתפקיד הבכיר, אחד החשובים והקובעים בישראל. הוא כבר החל בחפיפה ובלימוד הנושאים הכבדים. לפתע, הוגשה נגדו תלונה, שבמרכזה דיווח על עסקת נדל"ן לא כשרה, לכאורה.
הנושא הועבר לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה. הוא פירסם דוח, שקבע כי יש להמשיך בחקירה בקצב נמרץ, כדי לסיים אותה בהקדם האפשרי, כי הרי הזמן דוחק, והאיש צריך להיכנס תוך כמה שבועות לתפקידו הבכיר. החקירה העמיקה, התגלו עובדות חדשות. התקשורת יצאה כמעט מדי יום בגילויים מסעירים. לבסוף החליטה הממשלה על ביטול המינוי, וחיפשה בבהלה מועמד אחר.
האם מדובר ביואב גלנט? לא ולא. אני מתכוון לאשר ידלין, שלפני 34 שנים, בספטמבר 1976, נבחר על-ידי הממשלה לנגיד בנק ישראל (שר אחד נמנע, לא
משה יעלון אלא גדעון האוזנר). שבוע לאחר היבחרו, נפתחה נגדו חקירה בחשד לעבירות בתחום הנדל"ן. אומנם, חקירת ידלין לא נעשתה על-ידי
מבקר המדינה - שהיה הרבה יותר חלש מאשר היום - אלא על-ידי המשטרה. המתלונן לא היה "התנועה הירוקה", אלא עיתונאי ותיק. פרטי התלונות, באופן טבעי, היו שונים. אבל פרט לזאת, האירועים של ינואר 2011 דומים במידה רבה לאלו של ספטמבר-אוקטובר 1976.
אז, כמו היום, הובילה העיתונות את הסיפור. גם באותם ימים הוא תפס את הכותרות הראשונות, שלושה שבועות רצופים. כל בדל מידע פורסם בהבלטה רבה, כולל עובדות שלאחר זמן התברר שאינן קשורות לפרשה.
אז, כמו היום, הרגיש הבכיר איך הוא נופל, תוך שבועות מספר, מתפקידו הבכיר אל תהום החקירות. אז, כמו היום, מי שהפיל אותו היה היועץ המשפטי לממשלה, ושמו
אהרן ברק. הדוח שהגיש מנה את העבירות המיוחסות לידלין, בעיקר בתחום הנדל"ן, וקבע שיש להמשיך בחקירה ולהעמיק אותה. היועץ המשפטי דחה את בקשותיהם של שרים בכירים לרכך את נוסח המסקנות, ועמד בתוקף על עצמאותו. מזכיר לכם משהו מהיממה האחרונה?
גם בשלבי 1976 היה הבכיר - ידלין - בטוח שהוא נקי וחף מפשע. לאחר שנים כתב אוטוביוגרפיה, ובה סיפר על מעשיו, בנוסח "עשיתי כך וכך, מה היה רע בזה? לכל היותר הייתה טעות קטנה פה ושם". מזכיר משהו על מישהו?
לבסוף, לא הייתה ברירה אלא לבטל את המינוי. באוקטובר 1976 עשתה זאת הממשלה. אתמול (1.2.11) עשו זאת ראש הממשלה ושר הביטחון, והם ודאי יביאו את ההחלטה לאישור פורמלי בישיבה הקרובה של הממשלה. "הנגידות אבדה לי לעולם" - אמר ידלין כששמע על החלטת הממשלה. גלנט יכול להגיד אותו דבר, בהבדל של מילה.
מיד התעוררה השאלה הדחופה: מי יהיה הנגיד במקומו של אשר ידלין? לא היה זמן, היו צריכים למצוא אדם בכיר מהתחום הכלכלי, עם תנאי ברור שעליו להיות נקי-כפיים. הבחירה נפלה, כמעט מיד, על מנכ"ל משרד האוצר,
ארנון גפני. הממשלה חזרה והתכנסה ואישרה את מינויו. הוא השלים בנחת את חמש שנות כהונתו (כשרצה להיבחר לקדנציה שנייה, הטיל יורם ארידור, אז שר האוצר, וטו - אבל זה כבר סיפור אחר).
אני ער להבדלים: ידלין לא היה גיבור לאומי וקצין מעוטר, אלא עסקן, ואחר-כך יושב-ראש קופת-חולים. הוא הועמד לדין, הורשע (על-פי הודאתו) ונידון לחמש שנות מאסר. אבל הדמיון בין שתי הפרשיות מאפשר להסיק לקחים מהעבר, היכולים להיות טובים גם היום:
- לעיתונות ולתקשורת כוח רב לחשוף פינות אפלות, להשפיע על מהלך האירועים ולמנוע בחירתו של אדם לא-נקי לתפקיד בכיר.
- הבכיר, המוצא עצמו "פתאום" חשוד, יאמר תמיד שהוא חף מפשע והכל בסדר, ולכל היותר הייתה טעות קטנה. אצל ידלין זה נגמר כאמור בחמש שנים בכלא; התמונה אצל גלנט קלה יותר.
- צבא התומכים לא יעזור. מאחורי ידלין עמדו כל מפא"י ההיסטורית ורבים משרי הממשלה, אבל זה לא עזר נגד גילויי שחיתות ועבירות פליליות.
- הציבור, שתחילה אהד את ידלין, עשה מהפך כשהתבררו החשדות נגדו. פרשת ידלין הולידה את הסיסמה "מושחתים, נמאסתם".
- אסור להשאיר חלל ריק. ב-1976 לא בחרה הממשלה "ממלא-מקום לנגיד בנק ישראל". נערכו בדיקות מהירות, ונמצא איש מקצוע בכיר, שמילא את התפקיד בהצלחה. כדאי ללמוד את הלקח גם היום.
