"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מצווה גדולה זו מעוררת מספר שאלות: אחת, מדוע כתוב "מקדש" ולא "משכן", הרי במשפט הבא כתוב: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל-כליו וכן תעשו" (שמות כה, ט). מדוע תורתנו הקדושה אינה עקבית בתיאור המבנה הקדוש שה' אמור לשכון בו? שאלה שניה הינה: מדוע לא כתוב "ושכנתי בתוכו"?
לדעתי, בתשובות לשאלות הללו ישנן משמעויות נצחיות לעם ישראל עד ימינו אנו. כפי שמסביר אור החיים הקדוש, בחירתה של המילה "מקדש" מדגישה את הנקודה שמדובר במצוות עשה נצחית לכל הזמנים. עם ישראל מצווה פה לבנות בית לה' - בית מקדש לא רק כמשכן במדבר, אלא גם כביתו הקבוע והנצחי - בארץ הקודש. כפי שמרחיב אור החיים הקדוש: "לא אמר 'ועשו משכן' שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצווה זו".
הכוונה הפשוטה ל"ושכנתי בתוכם" הינה שהמקום והמבנה אשר יקדישו למשכנו של ה' יהיה מוקף בבני ישראל. משמעות נוספת הינה שכל המצוות שה' דורש מאתנו, כולל בנית בית המקדש, הינן רק לטובתנו - לו אין שום רצון וצורך לשום דבר ביקום. ברם, כאשר נעבוד אותו כפי שהוא מצוונו, כך נתקרב אליו ביראה ובאהבה, וכך הוא בתמורה יתקרב אלינו באהבה, בחסד, ברחמים ובאמת. מידה כנגד מידה. למעשה, ה' אומר לנו "ועשו לי מקדש ועבדו אותי בתוכו ואני בתמורה שכנתי בתוכם".
נשאלת השאלה: האם בניין בית המקדש - שהרמב"ם מנה בהלכות בית הבחירה (הלכה א') כמצות עשה - האם היא עדיין מדברת אלינו? האם - חוץ מאזכור געגוענו לבית המקדש בתפילותינו שלוש פעמים בכל יום - אנו באמת ובתמים כואבים את חורבנו, את העדר יכולתנו להקריב קורבן תמיד פעמיים ביום? האם אנו מוכנים לעשות משהו כדי לקדם את התקווה: "שיבנה בית המקדש במהירה בימינו"? או שמא אנחנו מטילים את כל האחריות על בניין הבית השלישי על הקב"ה - שהוא יוריד אותו משמים - מוכן ומזומן - ללא שום מאמץ מאתנו? כך לא הייתה המציאות בבית הראשון ולא בבית השני. מדוע וכיצד התגבש הרעיון הזה?
יש להודות בצער רב שבימינו אנו רוב העם אפילו לא פוקד את הכותל המערבי בקביעות. רבים מבני הנוער מעולם לא היו ברחבת הכותל. לגבי הר הבית, מיעוט קטן ביותר עולה אליו, והסיבות לרוב אינן קשורות להעדר טהרה. ידוע שהרב גורן זצ"ל קבע בדיוק היכן מותר לשהות בשטח ההר ללא חשש. ולמרות זאת רוב הציבור הדתי אינו פוקד את הר הבית. חלק מההסבר לכך תלוי באיסור הנורא שקבעה המדינה - שאסור ליהודים להתפלל בהר הבית. היום מי שמעיז למלמל תפילה כלשהי עלול למצוא את עצמו במעצר. כן, יהודי בארץ ישראל שמעיז להוציא מפיו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" מסתכן במעצר! האם יש חילול ה' גדול וגרוע מזה? האם יש דוגמה נוספת לאפליה דתית נגד יהודים - נוראית כזו - במדינה דמוקרטית כלשהי בעולם?
הקב"ה זכינו לפני 43 שנה - במלחמת ששת הימים - בהזדמנות נדירה וגדולה, להחזיר עטרה ליושנה. "הר הבית בידינו" היה המצב לאמיתו לימים ספורים בלבד. כי פחדנו מן הנס הגדול שה' הרעיף עלינו. זו ההחמצה הגדולה ביותר של דורנו ובכיה לדורות ממש. מי יודע מתי תהיה לנו הזדמנות שניה לכבוש את ההר ולהקים את בית המקדש השלישי? האם נאלץ לחכות עד ביאת המשיח?
בכל מקרה, דבר אחד כן אפשרי וחובה לעשות. עלינו לדרוש מכנסת ישראל לחוקק חוק שקובע שכל אתר ומקום קדוש ליהודים יהיה פתוח לתפילתם יום יום, כפוף לשיקולים לוגיסטיים בלבד. וכדי לאפשר זאת, מדינת ישראל תאשר את הקמתו של בית כנסת על הר הבית באחריותו של רב הכותל ובהתייעצות עם הרבנים הראשיים. מימון הבנייה יהיה על-ידי תרומות בלבד כפי שנעשה למשכן. "ויקחו לי תרומה מאת כל-איש אשר ידבנו לבו תקחו את-תרומתי (שמות כה, ב).
חובה עלינו להבין שאם נמשיך בדרך שבה אנו מתייחסים להר הבית - שמאופיינת באפאטיות הלכתית במקרה הטוב - ולא נחזק את הקשר אליו, הוא יילקח מאתנו לחלוטין על-ידי המוסלמים. יש להפנים את הביטוי האמריקני "use it or lose it”. הגיע הזמן ל"חוק הר הבית". אנו נעשה את רצון ה' והוא יעשה את רצוננו.
חננאל ובר הינו רואה חשבון (ישראל וארה"ב), M.B.A., ופרשן פוליטי, שמאמריו מופיעים באתרי אינטרנט שונים.
