לאור המהומות האחרונות ברחבי מצרים, עולה השאלה מדוע אין ישראל ערוכה לדינמיקה ביחסי החוץ, ומדוע אין סיעור מוחות המתייחס לתרחישים שונים מאלו המקובלים על ישראל מזה שנים. בישראל שררה הקונספציה, יש לומר אף אקסיומה כי: החזית הדרומית, קרי מצרים, הינה אזור בטוח מאז חתימת "הסכמי קאמפ דיוויד" על-ידי מנחם בגין המנוח.
קונספציה זו שקרסה בימים אלו, הייתה מקובלת על כל בכירי השלטון בישראל, למעט קומץ אשר לא ראה במשטרו של מוברק משטר אשר מסוגל להתקיים לאורך ימים.
בשעתו כאשר חתם בגין על חוזה השלום הראשון בין ישראל לגדולה במדינות ערב, היא מצרים, נעשה ההסכם בתיווך ובחסות אמריקנית. ניתן לומר כי זהו "פקס אמריקאנה", דהיינו: חוזה שלום בחסות אמריקנית. משמע, הערבויות להסכם הנ"ל הנן ערבויות אמריקניות הכוללות: שדות חישה ומעקב מודיעיני על ביצוע ההסכם וכן הסדרים בדבר ייבוא הנפט המצרי.
חשוב גם לציין כי מבחינת המשפט הבינלאומי, הנוסח הקובע להתדיינות ובוררות הוא הנוסח האמריקני, ולא הנוסח הערבי או הישראלי, אשר הותאמו לצרכי הממשלות בישראל ובמצרים.
משעה שהנשיא האמריקני השמיע אמש קריאה לעידוד הדמוקרטיה במצרים, משמע בעצם שהביע תמיכה במתנגדי משטרו של הנשיא מוברק. ניתן לומר כי זוהי סטירת לחי מצלצלת להסכמי ההגנה של ארה"ב עם בת בריתה בעולם הערבי, ובכך גם נתן הנשיא אובמה יד לתחילת ערעור היסודות של הסכמי קמפ דיוויד, אשר בבסיסם עומדת החסות האמריקנית כביטחון להסכמי השלום.
קריסת הקונספציה הישראלית כמו אפקט הדומינו, באה כרגיל אצלנו בדיעבד, ומן הסתם יואשמו גורמי המודיעין אשר לא חזו את התרחיש של נפילת משטרו של מוברק.
חבל כי בישראל, למצרות כל גורמי ההערכה הרבים בקרב הצבא ובקרב האקדמיה, אשר מצויים בנבכי "הביצה המצרית", לא הושמעו דעות החורגות מן הקופסה המרובעת, הקובעת כי הסכמי השלום עם מצרים, הם דבר העתיד להימשך לנצח.
היה רצוי כי תוכן תוכנית חלופית המציעה פתרונות, גם ליום שאחרי נפילת משטר הנוח לישראל, אבל כנראה שהחממה הנוחה של קונספציה שגויה, נעימה לתומכים בה, עיניהם טחו מלראות את המציאות.
למעשה מדיניות רוב הממשלות הינה אילוזיה-אשליה אשר הייתה נוחה למרבית מקבלי ההחלטות.
דווקא שר החוץ ליברמן יצא חוצץ בשעתו נגד הקונספציה הקבועה והותקף על-ידי מרבית הפרשנים, אשר הציגו עצמם כמביני דבר, אך כעת התברר כי למעשה לא מיני ולא מקצתי, פרשנויותיהם ותחזיותיהם למעשה טובים בדיוק כמו של יושבי קרנות, בפרלמנטים מאולתרים ברחבי המדינה.
