בשתי מדינות ערביות לא-דמוקרטיות, תוניסיה ומצרים, נאלצו דיקטטורים חזקים ויציבים לוותר על שלטונם בלחץ הפגנות המונים. בתוניסיה ברח הנשיא מהמדינה כל עוד נפשו בו, ובמצרים נאלץ הנשיא לנקוב במועד פרישתו מכס הנשיאות. אך בעוד בכירי התקשורת בישראל ובעולם מהללים את ניצני הדמוקרטיה המתפתחת בעולם הערבי, ואת היכולת שגילו עמי האזור להתנער משלטון עריץ ללא מרחץ דמים, ההשוואה בין תוניסיה ומצריים מחד-גיסא, למדינת ישראל מאידך-גיסא, עוררה בי הרהורים נוגים.
מי זוכר שרבין, ערב בחירתו לרה"מ, התחייב שלא לנהל מו"מ עם אש"ף והצהיר שמי שיעלה על דעתו לרדת מרמת הגולן "יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל"? מי זוכר שהתחייבות זו נכללה מפורשות במצע מפלגת העבודה?, ומי זוכר את הפגנות הענק נגד
הסכם אוסלו (שאושר בכנסת בקולות קנויים של סוחר סמים וגנב מנדטים)?, חשוב מכך - מי יכול להצביע על שינוי במדיניות הממשלה כתוצאה מהפגנות ענק אלה?
מי זוכר את הפגנת החרדים נגד הבג"צ, שהייתה הגדולה בתולדות המדינה עד אז? (בהפגנה זו השתתפו באמת למעלה מ-400,000 נפש). המפגינים מחו נגד עריצות אוליגרכית הבג"ץ, כמניין נבחרים מטעם עצמם השולטים שלטון ללא מצרים במדינת ישראל ופטורים ממתן דין וחשבון ונשיאה באחריות. התקשורת הישראלית, רובה ככולה, תקפה את המפגינים והיללה את שלטון הבג"צ כמעוז הדמוקרטיה הישראלית. כמובן, דבר לא השתנה. אותה חבורת משפטנים (די בינוניים ברמתם המקצועית) מוסיפה לשלוט במדינה ביד רמה.
מי זוכר שאריאל שרון נבחר לראשות ממשלת ישראל על בסיס מצע ששלל לחלוטין פינוי יישובים ונסיגה חד-צדדית?. לא עברו ימים מרובים ושרון הוביל את "תוכנית ההינתקות" מחבל עזה ומצפון השומרון שבמהלכה הוחרבו עשרות יישובים ורבבת יהודים הוגלו מקהילותיהם למחנות עקורים. שרון סירב להעמיד את תוכנית הגירוש שלו למשאל עם והעדיף להעביר אותה בכנסת בקולותיהם של פוליטיקאים משוחדים שנקנו בשלל הטבות חומריות חולפות, ופיטורי שרים ערב ההצבעה בממשלה להבטחת רוב מלאכותי.
בטוח בנצחונו במפלגתו העמיד שרון את תוכניתו למשאל מתפקדי הליכוד, ונחל מפלה. גם הפגנות הענק בכל רחבי הארץ לא הניאו את שרון מתוכניתו הנפשעת. בין אלה יש להזכיר את "השרשרת האנושית" ואת עצרת ההמונים הגדולה בתולדות ישראל מול רחבת הכותל המערבי, שבה השתתפו לכל הפחות כ-500,000 אזרחים. (הייתי שם וראיתי את נהר האדם הצפוף מגיע מרחבת הכותל עד צומת הגבעה הצרפתית).
המחאה העממית דוכאה ביד ברזל ובאמצעים שלא היו מביישים שום משטר מזרח תיכוני: אלימות משטרתית ברוטאלית, מעצר מפגינים בדרכם להפגנה חוקית, מעצרים המוניים (בלתי חוקיים), הארכות מעצר קבוצתיות (בלתי חוקיות), כיפוף החוק והמשפט והתאמתם בדיעבד לגחמות שלטון העריצות של שרון בתמיכת בג"צ ועוד.
בתוניסיה ובמצרים שיחק הצבא תפקיד מפתח בהצלחת ההפיכה העממית. בשתי המדינות (ה"לא-דמוקרטיות"), הודיע הצבא שבשום פנים לא יפעל נגד האזרחים. בישראל, לעומת זאת, היה הצבא חוד החנית של הגירוש והחורבן. עדין טריים בזכרוני מראות טורי החיילים בשחור, מטומטמי המבט ואטומי הרגש, תוצאת "ההכנה המנטאלית" שעברו בבסיסי שטיפת המוח הצה"ליים.
מסתבר שהבחירות בישראל הן קתרזיס להמונים המולעטים בבדיה שישראל היא מדינה דמוקרטית ורשויות השלטון בה מיישמות הלכה למעשה את עיקרון "שלטון העם, בידי העם ולמען העם" (לינקולן). ולא היא. הבחירות הן כסות לשלטונה של חונטת מיעוט שהשתלטה על מוקדי הכוח במערכת אכיפת החוק, בתקשורת ובמערכת החינוך.
"כנופית שלטון החוק" סגרה את "ערוץ 7" ולא היססה לפסול חוק פרלמנטרי שהתיר לתחנה לפעול בתחומי ישראל, למרות שאין בחוקי מדינת ישראל שום סעיף המסמיך בית משפט כלשהו לפסול חוקים. זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שהתקשורת תשמיע רק את "קול אדוניה". יבחר העם במי שיבחר, את המדיניות בפועל (לעתים עד לפרטים הקטנים ביותר) קובעת אוליגרכית הבג"צ והתקשורת. אוי לאויל שינסה לטעון שממשלה מחויבת להתחיבותה לבוחר, ולא לבג"צ. והוא הדין ל"שלטון החוק", שבישראל אינו אלא סיסמא ריקה מתוכן המשמשת כסות לרדיפה פוליטית של מתנגדי השלטון, כפי שרדיפת מתנגדי המשטר בבריה"מ כוונה (כמובן) נגד "אויבי העם".
בעירק הוצאו להורג נשיא המדינה ונשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, בעוון פשעים נגד העם והאנושות. בתוניסיה, במצרים ובתימן נאלצו טיראנים לברוח או להודיע על מועד פרישתם ממנעמי השלטון בלחץ העם, בסוריה ובסעודיה נשמעים קולות דאגה מהכנופיות השליטות. רק בישראל אין לשליטים (האמיתיים) ממה לחשוש. ההמון הישראלי הטיפש מאמין בתמימותו שהוא בחר את ממשלתו. מי יתנני דמוקרטיה מזרח תיכונית?
