בעלת הטור הבריטית, מלני פילפס, הזהירה בראיון טלוויזיוני אצל יעקוב אחימאיר מן הערוץ הראשון מפני התוצאות ההרסניות של שתיקת ישראל מול המתקפה הפלשתינית העולמית. כאשר נשאלה - ומה בדבר 'ההסברה' הישראלית? השיבה: "הסברה? It is a joke - זו בדיחה!"
אפילו דיקטטורות, שלכאורה אינן תלויות ברצונם הטוב של עמיהן ומצפצפות על דעת הקהל העולמית, משקיעות אמצעים רבים בתעמולה. משטרים דמוקרטים, שקיומם מותנה ברצון העם, לא כל שכן.
מלני פיליפס מנתה סיבות למחדל ההסברה הישראלי התורם לבידודנו בעולם, אך הגורם המרכזי חסר, והוא הוויתור על תביעת הזכות של היהודים על ארץ ישראל. מול קריאת הקרב הערבית "גזלתם את ארצנו" נמנעו כל ממשלות ישראל מאז ממשלת שמיר, כמעט 20 שנה, מלהעמיד את תביעת הזכות היהודית. מול טענתם המלאכותית, השקרית והבדויה, מול זיוף היסטורי גס ופרימיטיבי, שליטי ישראל מסרבים להשמיע את העובדות המוכחות, הבלתי ניתנות לערעור, ש
הארץ הזאת שייכת לעם היהודי - היסטורית, מוסרית, תרבותית, דתית וגם - עפ'י המשפט הבינלאומי.
בהימנעות המודעת הזאת מלהעלות את האמת הזאת חוטאות ממשלות ישראל לעם היהודי, שאת זכויותיו על ארץ ישראל הן אמורות לייצג. "ממשלות ישראל" - כולל ממשלות נתניהו והממשלות שליברמן היה, והינו, שותף בהן. לא רק מן הרטוריקה של נתניהו נעלמה זכותנו על ארץ ישראל (פרט ליוצא מן הכלל אחד, להלן), גם המילון של ליברמן, המלא ביטויים חריפים נגד הערבים, חסר שתי מלים : זו ארצנו.
ומה הפלא? נתניהו אימץ את אוסלו מיד בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, ותמציתו של אוסלו מה היא, אם לא הירידה של מדינת ישראל מארץ ישראל. שרון חתם - בתמיכת נתניהו - על 'מפת הדרכים', ששמה מעיד על מהותה: "מפת דרכים ... לקראת פיתרון קבע של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלשתיני".
אח'כ הוציאה ממשלת שרון את רצועת עזה מאחיזתו של העם היהודי, ובכך התכחשה להבטחת המנדט של חבר הלאומים על ארץ ישראל משנת 1922 כלפי העם היהודי שאותה ירשה ותוקפה המשפטי עומד עד היום.
גם ממשלת נתניהו השנייה מתעלמת מזכותנו על ארצנו ומפקירה את העם היהודי, שהוא הבעלים של ארץ ישראל, ללא הגנה בפני מתקפת התעמולה הבינלאומית של הערבים. מצביא, שהיה חושף כך חזית מרכזית מול הסתערות של אויב, היו מעמידים בפני בית דין שדה, וגם בית הדין של ההיסטוריה לא ימחל על הפשע הזה.
שאלת הזכות, כלומר שאלת צידוק קיומנו בארץ הזאת, מובאת עתה בפני מועצת הביטחון של האו"ם בצורת הצעת גינוי ערבית על הבנייה בהתנחלויות, כולל מזרח ירושלים. נטען, שהמעשה כביכול בלתי חוקי, הפרה של החוק הבינלאומי.
למרות שתוצאות ההצבעה ידועות מראש, זה אולי ההזדמנות האחרונה שלנו להכריז, מה הביא אותנו לירושלים, מה לנו ולציון, מה זיקתנו לחברון, מה השארנו בשילה, בבית אל, על הר גריזים והר עיבל, היכן טביעות רגלינו בבקעת הירדן, מה עשו אבותינו בהרי גופנה (היום רמאללה) ומניין שורשי השמות של מרבית הכפרים שהם מכנים "פלשתינים". ומאידך, מאילו ארצות ערב הגיעו המתקראים "פלשתינים" - ומתי.
זה גם הזמן לצטט את החלטת קודמו של האו"מ, "חבר הלאומים", בדבר "זכותו ההיסטורית של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בפלשתין", ועל כן בירושלים וביש"ע אנחנו בעלי הבית גם עפ'י החוק הבינלאומי ואלה אינם שטחים כבושים שלישראל אסור לבנות בהם.
וזה גם הזמן לומר סוף סוף, שאמנת ג'נבה האוסרת העברת אוכלוסין של הכובש לשטח נכבש אינה חלה - לא רק מפני שישראל אינה כובשת בארצה, ולא רק מפני שהסעיף הזה הוכנס אחרי מלחמת העולם השנייה אך ורק כדי למנוע חזרה על פשעי הנאצים שהעבירו אוכלוסיות בכפייה בעוד אשר המתנחלים התנחלו מרצון, עתים אפילו נגד רצון הממשלה - כי אם מעוד טעם, שהאמנה היא בין מדינות, ובכל ההיסטוריה האנושית לא הייתה מעולם מדינה פלשתינית, וגם עם פלשתיני לא היה.
את כל זה חייבת ישראל לומר עכשיו במועצת הביטחון ומעל כל במה בעולם, שאם לא עכשיו - אימתי?
יהודה אבנר, בספרו "ראשי הממשלה", מדווח על שיחה בין מנחם בגין למרגרט תאצ'ר מנובמבר 1979, בה נוכח המחבר כרושם הסטנוגרמה.
תאצ'ר ארחה את בגין לארוחת צהרים ובשיחה השתתף גם שר החוץ הבריטי, הלורד קרינגטון.
יהודה אבנר מדווח שהארוחה התנהלה למישרין, עד שקרינגטון התעמת לפתע עם בגין בנושא ההתנחלויות:
"ההתנחלות שלכם מהווה מדיניות של התפשטות. לא מתונה. מחסום לשלום. ההתנחלויות נבנות על אדמה ערבית כבושה, גוזלות מן הפלשתינים את ארצם, מציתות ללא צורך את איבת הערבים המתונים, מנוגדות למשפט הבינלאומי - אמנת ג'נבה. ההתנחלויות סותרות את האינטרסים הבריטיים." על כך השיב לו בגין:
"ההתנחלויות, אדוני, אינן מכשול לשלום. הערבים סרבו לעשות שלום לפני שהייתה התנחלות כלשהיא באיזה מקום שהוא. מעולם לא התקיימה שום ריבונות פלשתינית ערבית במחוזות המקראיים של יהודה ושומרון, היכן שמרבית ההתנחלויות החדשות ממוקמות, וממילא אמנת ג'נבה אינה חלה כאן. בנוסף אנחנו בונים את ההתנחלויות על אדמת מדינה שאינה בבעלות ערבית. בנייתן היא אימוץ ואישוש של זכויותינו ההיסטוריות הבסיסיות, שלא לדבר על חשיבותן הקריטית לביטחוננו הלאומי." אחר כך פנה בגין אל תאצ'ר:
"גברתי ראש הממשלה, שר החוץ שלך מבטל את הזכויות ההיסטוריות של ארצי ומזלזל בצורכי הביטחון החיוניים שלנו. אם כן, אני אומר לך, מדוע ההתנחלויות הן חיוניות: כי אני מדבר על ארץ ישראל, ארץ שנגאלה ולא נכבשה; ומפני שבלי ההתנחלויות האלה ישראל עלולה להיות נתונה לחסדי מדינה פלשתינית, פרוסה לאורך ההרים השולטים של יהודה ושומרון. היינו חיים על זמן שאול. וכל אימת שאנו היהודים נתונים לאיום או מותקפים - אנחנו תמיד נשארים לבדנו. האם את זוכרת את 1944, איך באנו לבקש על חיינו והתחננו כאן, לפני הדלת הזאת בדיוק?" שאלה של תאצ'ר:
"האם היה זה כשרציתם שנפציץ את אושוויץ?" בגין:
"לא, מדאם, לא אושוויץ. אנחנו ביקשנו אתכם להפציץ את פסי הרכבת המוליכים אל אושוויץ. אייכמן שינע אל מותם 100,000 יהודים הונגרים לשבוע לאורך הקווים האלה לאושוויץ." כאן שיסע קרינגטון את בגין:
"ומה הקשר בין זה להתנחלויות?" בגין: "לורד קרינגטון, אנא עשה טובה ואל תפסיק אותי בעיצומה של שיחה עם ראש ממשלתך.. כפי שאמרתי, כל אימת שאנחנו מאוימים או מותקפים, נוכל לסמוך רק על יהודים כמונו." תאצ'ר התערבה:
"פיטר, אני חושבת שיש מקום להביע את צערך"... וקרינגטון הגיב:
"נכון מאד, ראש הממשלה. איכשהו ארצך הקטנה, מר בגין, מעוררת קדחת רגשית גבוהה ומעלה את לחץ הדם, אם אפשר לומר כך"...
בגין חייך:
"ההיסטוריה של עמנו היא במידה רבה סיפור של התגוננות נגד התקפים של אי-רציונאליות והיסטריה. זה קורה בכל דור". (השיחה פורסמה בכתב העת Commentary).
נתניהו יתקשה היום לבטא את האמיתות האלה, לפחות מאז נאום בר-אילן, שם הצטרף "לחזון" המדינה פלשתינית שתוקם על נחלת אבותינו. כמוהו יתקשה שותפו לחזון החדש,
אביגדור ליברמן, שברק רביד מהארץ פרסם את תוכניתו להקים מיד מדינה פלשתינית "בעלת גבולות זמניים" על 50% משטח יהודה ושומרון. ואם "גבולות זמניים" כך, הגבולות הסופיים יעברו בהכרח לא רחוק מגבולות ברק ואולמרט. כמה זמן יוכל אפוא ליברמן להמשיך במשחק הכבש בתחפושת עור הזאב או יותר נכון - היונה שמתחת לכנפי הנץ?
ב"מקור ראשון" מן ה-31 לדצמבר 2010 נתפרסם ראיון של
מיכאל טוכפלד עם דוד ("דודו") רותם, יו'ר הוועדה לחוקה, חוק ומשפט של הכנסת מטעם מפלגתו של ליברמן. אצלו - זו כבר אידיאולוגיה ונימוקיו ל"שתי מדינות לשני עמים" חופפים נימוקים שחוקים של השמאל כמו הדמוגרפיה ובידודנו בעולם. וכששואלים אותו על חברון, על קבר רחל ועל שכם, הוא מתחכם : אבא שלי בפולין הרחוקה, בתפילתו, לא התכוון למחנה הפליטים שועפאט... ממש חבל, שלתאצ'ר וקרינגטון היה חור בהשכלה, והם לא ידעו להשמיע לבגין את ההברקה הזאת - "הסבא שלך לא התפלל לשוב לשועפאט".
מלני פיליפס יכולה לקבל הדגמה לקטסטרופה ההסברתית הישראלית משידור בוקר אחד ב"
גלי צה"ל": המנחה,
רזי ברקאי, שוחח עם דובר שלטונות רמאללה, סא'אב עריקאת, על תוכנית ליברמן וכן עם פרשן ישראלי מפורסם ועם
דב ויסגלס (האיש, שניסיונו למכור שכונה יהודית בירושלים ל"גואל-קרקע" פלשתיני לא פגע בכלום בפופולריות שלו בתקשורת) . למרבה הפלא, נתגלתה הרמוניה מופלאה בין שלושה היהודים הישראלים, כולם תותחים כבדים בתקשורת הישראלית, לבין הדובר הערבי הפלשתיני - כולם בעד המדינה הפלשתינית, כולם מתנגדים לליברמן על נכונותו לתת בשלב זה "רק" מחצית מן השטח.
עם גלי צה'ל - הערבים היו יכולים לחתום על המקום, ועל כן, מלני פיליפס, ההסברה הישראלית אינה joke - היא טרגדיה!
ההוגנות מחייבת להביא עוד מובאה אחת, והיא מפיו של נתניהו, ב-4.1.11 , בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת (אריאל כהנא, "מקור ראשון"):
"יש לזכור, שאנחנו כיהודים חיינו בתוך הגבולות הרחבים של ארץ ישראל לא עשרות ולא מאות, כי אם אלפי שנים. כשהפלשתינים מדברים על זכויות היסטוריות, עליהם לזכור שהם היו פה זמן קצר יותר. זכויות היהודים לחברון, לבית אל, לקבר רחל ולשילה גדולות יותר והרבה יותר משמעותיות. על כן, המקומות האלה צריכים להישאר בידינו בכל הסדר שהוא". נוכח הדברים האלה נשאלת השאלה, היכן ישים נתניהו את המדינה הפלשתינית של נאום בר-אילן, אם מקומות אלה ומאות דומיהם יישארו בידינו?
על כל פנים, האמירה הזאת יש הכרח לחזור עליה, ובהרחבה והעמקה רבה, במועצת הביטחון - בדיון על זכותם של יהודים לחיות ביש"ע ובירושלים.