רבים הניחושים, חלקם מושכלים וחלקם רחוקים מלשכנע, לגורמים שהביאו לגל העכור השוטף את העולם הערבי, על גווני שלטונו, דיכוייו, מחסורו, עוניו, פיגורו ותחלואיו: מהורשת השלטון על-ידי שליטים דהיום, האבטלה והמחסור כלכלי, ועד להשתוקקות לדמוקרטיה ולמרד הנעורים של אוכלוסיה שגילה החציוני רק מעט מעל ל-20. לאמיתו של דבר, המשבר רובו ככולו נעוץ בתפיסת הלגיטימיות של השלטון בארצות ההן, ובאין סיכוי למהפך שלטוני גורף, קשה לצפות כיצד תשכך הסערה.
לגיטימיות המשטר הדמוקרטי-ליברלי שבו אנו רגילים, נעוצה בריבונותו של העם, אשר ברצותו - נותן אמון בממשלתו, וברצותו - מסיר אותו ממנו ומעבירו בדרך קבועה מראש לקבוצה אחרת של נבחרים. האופוזיציה לממשלה יושבת בפרלמנט, נכונה ליטול ממנה את המושכות. בעולם הערבי, לעומת זאת, מגולם מושב הריבונות במלכים אבסולוטיים או מעין-אבסולוטיים, בחונטות צבאיות שתפסו בכוח את השלטון, ובנשיאים שהעמידו את עצמם ל"בחירה" ללא מתנגדים. כל עוד שולט השליט, האופוזיציה לו ממוקמת בבית האסורים ולא בבית הנבחרים. וכשמזדקנים השליטים, הם מייסדים "מונרכיות רפובליקניות", שבמסגרתן הם מנחילים את שלטונם הבלתי לגיטימי ליורשיהם. בגוון שלישי של משטר, זה האיסלאמי, הצידוק העולה על נס הוא הצו העילאי של השריעה, חוק האיסלאם המקודש. צו זה מזכה את המחזיקים בשלטון בלגיטימציה שלא מעלמא הדין. במדינות כמו אירן וסודן, הריבונות מסורה בכללה לאללה לבדו, והואיל וחוקי הקוראן הם חוקיו, ובן תמותה אינו יכול לטעון להשוואת תחיקתו אליהם, הרי שהם בלבד רשאים לטעון ללגיטימיות של השלטון.
צידוק השלטון בהעדר אמנה חברתית בין השליט ובין הנשלטים, מחפשים כל מנהיגי ערב צידוק לשלטונם - אם בדת האיסלאם ואם בתירוצים אנטי-ישראלים ואנטי-מערביים - כחישוקים המלכדים כלפי חוץ והמקנים לגיטימיות כלפי פנים.
מלך סעודיה מכנה עצמו "מגן שתי הערים הקדושות לאיסלאם"; המלך הירדני, שישראל בסיכלותה מינתה כ"שומר אל-אקצה", נאחז במעמד זה להצדקת שלטונו ולדחיקת האחים המוסלמים המאיימים עליו; מלך מרוקו שם את עצמו באחד מקודקודי המשולש "אללה, המולדת, המלך", ומנהיגים חילוניים - כמוברק, אסד, סדאם בזמנו, בן-עלי, בוטפליקה, קדאפי וצאלח -נאחזים במסורת ה"מהפיכנית", כלומר בתפיסתם בכוח את השלטון, או בשנאתם לישראל, כדי לחלץ מבני עמם תמיכה לכאורה במשטר העיוועים שלהם, שלא יהינו להעמידו במבחן של בחירות חופשיות.
על זה נוספים השלום עם ישראל שעשו מנהיגי מצרים וירדן והמטרייה האמריקנית הנפרשת מעל משטרים הבלתי לגיטימיים הללו, המגבירים את השנאה אליהם מצד ההמונים. הללו הניזונים מאיסלאם, ונכונים לקבל בקלות רבה הרבה יותר את הבטחות הזעם, היזע והדם של המטיפים המוסלמים - הממתינים להזדמנות שלהם, והחיים בינתיים בצנעה ובדאגה להמונים - מאשר את חלקות הלשון הנבובות של המנהיגים המושחתים, המאריכים למשך כל חייהם ואף מעבר להם את שלטונם הנתמך על-ידי כספי המערב השנוא. אלה הם ההמונים הנסערים בתוניס, בקהיר, בצנעא, בעמאן ובשאר מקומות. ומשהתרחשה רעידת אדמה במקום אחד, מועבר הרטט הענק בצונאמי ענקי שאין לעצרו.
צדק הנשיא האמריקני
ג'ורג' בוש שהעמיד את הדמוקרטיה כמרפא לכל החוליים, וטעה הנשיא האמריקני
ברק אובמה אשר נהג כג'ימי קרטר לפניו אשר אומנם תמך בשאח וכינהו "אי של יציבות", אך השליך אותו כלימון סחוט. אובמה לא ההין להשמיע כלפי מוברק, צאלח, בן-עלי ומרעיהם מילה על דמוקרטיה. הוא אפילו הבטיח מקהיר המושחתת והמיוסדת על הר געש מט לקרוס, את קרבתו לעולם המוסלמי ואת תמיכתו בו, ולא השמיע מילת ביקורת על המשטרים, שמיהר לזנוח כאשר עלתה הלהבה. אובמה ושרת החוץ שלו - חסרי הניסיון, הידע והדמיון - המיטו עוד שואה על העולם המערבי וסללו את הדרך לימים קשים. לוואי שלא נצטרך אנו לשלם את המחיר.