הנשיא מובארק מנהל את קרב המאסף, הוא מבין כי סיים את תפקידו בהיסטוריה של מצרים אך מוכן לרדת מכס השלטון רק לאחר שימולאו תנאיו. מהמגעים שניהל עם עם השליח המיוחד של הממשל האמריקני, פרנק וויזנר, השוהה בקהיר עולה כי מובארק רוצה לשמור את תואר "הנשיא" עד לסיום הרשמי של כהונתו בחודש ספטמבר השנה שהוא גם המועד המתוכנן לקיומן של הבחירות הנשיאותיות.
מובארק רוצה "מוצא של כבוד" מהמשבר שיאפשר לו להישאר במצרים עם בני משפחתו "עד סוף ימיו" כפי שאמר בראיון לכריסטין אמנפור מרשת ABC.
לכן, מנסה עכשיו סגן הנשיא המצרי עומר סולימאן לנהל מגעים עם האופוזיציה על נוסחת פשרה האומרת כי סמכויות הנשיא יועברו עליו בהדרגה וכי מובארק יישאר רק עם תואר הכבוד של "הראיס" עד לקיומן של הבחירות לנשיאות. ההצעה כוללת גם סעיף שעל-פיו לא תציג תנועת "האחים המוסלמים" מועמד מטעמה בבחירות לנשיאות.
הנשיא מובארק לא איבד עד כה את משענת הכוח העיקרית שלו שהיא הצבא המצרי, לכן הוא מרגיש מספיק חזק כדי להציב תנאים לתנועות האופוזיציה הדורשות את הדחתו המיידית ואף את העמדתו לדין על "פשעיו" כלפי העם המצרי.
"יום השישי של ההסתלקות" (ג'מעת אל-רחיל-בערבית) שעליו הכריזו המפגינים חלף ומובארק נשאר על כיסאו. הוא רואה בכך הישג שלו וכשלון של המפגינים.
אפשר לתאר את המצב שנוצר במילים "מלחמת ההתשה". הנשיא מובארק משחק על זמן, מנסה להתיש את המפגינים בכך שאינו נענה לדרישותיהם ואף מציב תנאים ואילו המפגינים אינם מוכנים לעזוב את כיכר "השחרור" בקהיר ואת רחובות הערים הראשיות במצרים עד להדחתו של הנשיא.
אחרי 12 ימים של הפגנות, הדילמה העיקרית של המפגינים הרוצים לשמור על "מהפיכה לבנה" ללא אלימות, היא איך לשמר את ההשתתפות העממית הגדולה והמומנטום של ההפגנות באופן שימשיכו להוות מנוף לחץ גדול על משטרו הקורס של מובארק ולא יהפכו לשביתות שבת גדולות ועצרות עם שגרתיות.
ככר "השחרור" בקהיר הפכה לסמל המחאה נגד שלטון מובארכ אך הדבר איננו מספיק להפלת המשטר.
ללא ספק לצבא המצרי יש תפקיד חשוב במתרחש, הוא שומר על ניטראליות מסוימת, הוא איננו משתמש בכוח נגד המפגינים אך עדיין נאמן למשטרו של מובארק. המפגינים ותנועות האופוזיציה לא הצליחו עד כה לסדוק את נאמנות מפקדי הצבא לנשיא מובארכ.
תנועות האופוזיציה מבינות את המצב שנוצר והודיעו כי ההפגנות הגדולות יימשכו עד להסתלקותו של מובארק, הן הבינו כי מובארק מצליח להחזיק מעמד מול הלחץ הציבורי להתפטר וכי עליהן למצוא דרך נוספת להגביר עליו את הלחץ. לכן מסרבים מחמד אלבראדעי ותנועת "האחים המוסלמים" לנהל משא-ומתן עם סגן הנשיא עומר סולימאן ומציבים כתנאי מוקדם לכל מו"מ את הסתלקותו של מובארכ.
מובארק מנסה לאותת למדינות המערב על הסכנה הטמונה בהסתלקותו מהשלטון וכי הדבר יביא לעלייתה לשלטון של תנועת "האחים המוסלמים" הקיצונית. סגן הנשיא סולימאן הודיע כי "ארצו תקפיד לשמור על הסכם השלום עם ישראל",זה מה שנקרא "הפוך על הפוך", בהדגישו את הנקודה הזו הוא מנסה להזהיר את ישראל וארצות הברית כי עלול לקרות בדיוק ההיפך מכך.
בתנועת "האחים המוסלמים" מבינים את הטקטיקה של מובארק. מחמד חביב מראשי התנועה האשים את מובארק כי הוא מנסה להפחיד את העולם ועושה דמוניזציה של תנועת "האחים המוסלמים".
חביב אישר כי לתנועת "האחים המוסלמים" לא היה חלק בארגון המהפיכה נגד משטר מובארק וכי היא הצטרפה אליה רק לאחר שפרצה אך מבחינתו הדבר לא מונע ממנה להשתתף בכל מערכת בחירות, פרלמנטרית או נשיאותית, שתהיה במצרים ולהשיג הישגים פוליטיים.
באופן רשמי אומרת תנועת "האחים המוסלמים" כי אין לה דרישות ורצון לשלוט וכי מטרתה העיקרית היא שינוי המשטר והקמת משטר דמוקרטי הבנוי על פלורליזם פוליטי.
תנועת "האחים המוסלמים" תטיל את גיסותיה לרחוב המצרי בעיתוי המתאים מבחינתה, בינתיים היא מטיפה להעברה של השלטון "בדרכים של שלום". היא מסרבת להיכנס למשא-ומתן עם סגן הנשיא עומר סולימאן ודורשת את הדחתו של מובארק והעמדתו לדין. בתנועה לא שוכחים את בתי הדין הצבאיים שהקים משטרו של מובארק והמשפטים שנערכו לחבריה בהאשמות של חתרנות נגד השלטון, תכנון הפרות סדר ואף התארגנויות לביצוע פיגועים.
על-פי מקורות מצרים ממשל אובמה נמצא בקשר עם תנועת "האחים המוסלמים" ועם מחמד אל-בראדעי. הממשל מתעלם מהקשר של התנועה הזו לסוריה ולאירן. לפני כשלוש שנים ניסתה אירן לעורר במצרים גל מהומות נגד מובארק בסיועם של "האחים המוסלמים" למרות היותם סונים ולא שיעים.
תנועת "האחים המוסלמים" טוענת כי היא תומכת במשטר דמוקרטי אך כל ילד בעולם הערבי יודע כי דמוקרטיה ואיסלאם הם שני קוים נפרדים.
דוגמה בולטת לאופן שבו שולטת תנועת "האחים המוסלמים" הוא רצועת עזה שם הקימה תנועת הבת שלה -החמאס אמירות איסלאמית קיצונית שמנסה לכפות את השריעה על התושבים.
ברור כי השתלטות "האחים המוסלמים" על כס השלטון במצרים תיצור שם מציאות שלטונית דומה לזו שברצועת עזה. העולם יצטרך להשלים עם מדינה מוסלמית גדולה שבה שולטת מפלגה - איסלאמית-סונית-קיצונית בנוסף לאירן הקיצונית השיעית.
