אחד האירועים הזכורים לי במיוחד משנותי הראשונות כעיתונאי, הוא סיקור גזר הדין במשפטו של הח"כ לשעבר יאיר לוי, שהואשם בגניבת מאות אלפי שקלים מרשת החינוך "אל המעיין" של שס. לוי הודה במסגרת עסקת טיעון, ואמור היה להישלח (למיטב זכרוני) לשנתיים או שלוש של מאסר.
בית המשפט המחוזי בתל אביב חשב אחרת ושלח את לוי לארבע שנות מאסר בפועל. אני זוכר את ההלם שהיה באולם, כאשר הוחלט שלא לכבד את עסקת הטיעון בנימוק שהיא מקלה מדי.
עד היום מבהירים השופטים לנאשמים החותמים על עסקות טיעון, כי בית המשפט אינו מחויב לקבל את העסקה. אך זוהי אמירה מהשפה ולחוץ בלבד, שכן לא אחר מאשר בית המשפט העליון הפך את שופטי ישראל לחותמות גומי להחלטותיהן של התביעה וההגנה. הוא קבע, כי עסקת טיעון היא בגדר "
הבטחה שלטונית" שהנאשם סומך עליה, וניתן להפר אותה רק במקרים חריגים ביותר.
סגן נשיא בית משפט השלום בתל אביב,
חנן אפרתי, הביע בשבוע שעבר את תסכולו לנוכח המצב שנוצר. המשטרה הסכימה להסתפק בקנס של 5,000 שקל ומאסר על תנאי למטפלת שגנבה כרטיס אשראי מקשישה בת 83 בה טיפלה ומשכה באמצעותה מזומנים 11 פעמים.
אפרתי כתב: "תמהתי רבות, על מה למה וכיצד הגיעה תביעה ממלכתית ומכובדת הנאמנת על אכיפה ושמירת שלום הציבור לעסקה מגוחכת מהסוג הזה. מהטעם שידי כבולות מכוח ההלכות שנפסקו לאחרונה בבית המשפט העליון בדבר הצורך לכבד עסקות טיעון, קרי: לכבד את הרשויות הנותנות הבטחות שלטוניות. בלב כבד ובנפש חצויה כלשהו, אני נעתר להסכמות".
אגב: בחודש שעבר דחה אפרתי עסקת טיעון במשפטה של מטפלת שהתעללה בתינוק בן שמונה חודשים, לאחר שקבע שהיא בלתי סבירה. סביר להניח שבית המשפט המחוזי עוד יידרש לפסיקה זו, ואולי אפילו העליון.
אבל, כאמור, ככלל - בתי המשפט מחויבים לקבל כמעט כל עסקת טיעון. זהו מצב בלתי סביר, ההופך למעשה את התביעה וההגנה גם לשופטות. בתי המשפט יודעים להתערב היטב בהבטחות שלטוניות, גם אם הם סתם בלתי סבירות או בלתי מידתיות או בלתי תקינות. אלו הם דברים שביום-יום, במיוחד בדין האזרחי: מכרזים וחוזים של המדינה עוברות תחת שבט הבקרה השיפוטית, כיאה וכנאה במדינה דמוקרטית.
לפתע, כאשר מדובר במה שמתחולל במערכת המשפטית עצמה - בית המשפט העליון נעשה סניגור נלהב של ההסתמכות על הבטחה שלטונית. לפתע, כאשר הרצון המרכזי הוא להקל על העומס, נעלמים שיקולים כגון טובת הציבור, סבירות, מידתיות ואפילו - וסליחה על השימוש במילה הזאת - הצדק. לפתע הופכים עורכי הדין להיות אורים ותומים, ומוענקת להם היכולת לנהל בסתר הליך שיפוטי לכל דבר.
ראוי שבית המשפט העליון יתעשת ויזכור שהתביעה וההגנה אינם הצדדים היחידים לעסקות הטיעון. קיימים גם הקורבנות, קיים גם רף הענישה, קיימת גם מראית פני הצדק, קיים גם האינטרס הציבורי שמעבר להליך המשפטי. ככל שהלכה מקוממת זו תבוטל מהר יותר, כך ייטב.
אם השופטים העליונים לא יבינו שטעו, אין מנוס מ"מרד" של הערכאות הנמוכות. אל להם לשופטי השלום והמחוזי לחשוש שהחלטותיהם יתהפכו בערכאה הבאה; אל להם להסתכל לעבר עתידם בוועדה למינוי שופטים. עליהם להיות נאמנים אך ורק לשלושה ערכים: החוק, המשפט והמצפון. עליהם לאשר עסקות טיעון רק אם הן עומדות במבחן שלושת הערכים הללו, ולא - יקבעו שהעסקה אינה סבירה ויסרבו לרקוד לחלילם של הצדדים. אולי אם תבוא מחאה גוברת מלמטה, יבינו גם שופטי העליון את טעותם.
