"לדעתי, אין בנמצא מושג בשם "פוליטיקה אמריקנית" אין אפילו הבדל בין המפלגות, לבין עצמן. פשוט, קיימת שם מפלגה ימנית יותר - וימנית פחות. וזה הכול. לגבי מדיניות חוץ אין ביניהן כל שוני - משום שאין בכלל מדיניות חוץ אמריקנית. במידה רבה מטביע הנשיא את חותמו האישי על המהלכים המדיניים בתקופת כהונתו - הצהיר ב-1968 גי אלסיד מולה, ראש ממשלתה לשעבר של צרפת בתקופת מבצע סואץ, בתשובה לשאלתי בראיון עמו, כיצד הוא מסביר את התנהגות האמריקנים ב"פרשת סואץ 1956".
"אייזנהאור" - הסביר גי מולה - "הכניס לראשו את רעיון האוריינטציה על האו"ם והוא כפף לכך את כל הפוליטיקה החיצונית של ארצות-הברית. הוא אף התבטא לפניי בגלוי: 'אין לנו מדיניות חוץ משל עצמנו רק זו של האו"ם".
גי מולה ראה באייזנהאור "ישיש עייף אשר נטל על כתפיו את גורל העולם - והלך לשחק לו גולף לחיזוק דבריו סיפר גי מולה, שבהגיע האולטימטום של בולגנין במהלך "מבצע סואץ" הבריק לשגרירו בוושינגטון, להבהיר את עמדתה של ארה"ב לגבי איומיה של ברית המועצות, ועוד באותו לילה נפגש השגריר, הרווה אלפונד, עם הנשיא. אייזנהאור היה חיוור ונרגש וחזר ללא הרף: עליכם להפסיק מיד מלחמה זו...עליכם לסגת ממצרים...עמדתנו תואמת את מגילת האו"ם..." לפתע נעץ מבטו בשגריר ואמר: "אדוני, עליך לדעת, שהחיים אינם אלא סולם, שקצהו מגיע לשמים, אני סמוך מאוד לקצהו העליון של הסולם...רצוני להציג עצמי לפני בוראי בידיים נקיות...".
"עם נימה מיסטית מעין זו - סיכם מולה - קשה היה לנהל ויכוח מדיני ולשגריר לא נותר אלא להרכין ראש ולסוב על עקבותיו..."
בתום מלחמת העולם השנייה מצאה עצמה ארצות-הברית, כאפוטרופסית של אירופה, מבחינה צבאית. התנהגותה ב-1956 ב"מבצע סואץ" לא הלמה מעצמה בעלת אחריות גלובלית; העם הצרפתי לא סלח לארצות-הברית את נטישתה וראה בכך בגידה בבעלות בריתה, כך שדה גול מצא לעצמו כר נרחב ל"מחשבתו האירופית"...
"כל הפיתוח האטומי המואץ בצרפת נבע ביסודו מאותה פרשה אומללה", העיר ראש המוסד לשעבר,
מאיר עמית, בראיון שקיים עמי ב-1986: "מבחינה זו מבצע סואץ היווה אפיזודה מאוד קריטית ביחסי אירופה המערבית עם ארה"ב, שעה שהצרפתים ראו עצמם עומדים חשופים וחסרי מגן מול איומיו הברוטאליים של ניקולאי חרושצ'וב, והיו לכך השלכות גם על הברית האטלנטית".
קרטר הביא עמו תפיסה של שליחות מיסטית התפורה על-פי שיגיונותיו 23 שנה לאחר מכן, שוב חוזרת התמונה על עצמה: נשיא המקדם מדיניות חוץ התפורה על-פי שיגיונותיו והנוגדת את האינטרסים של ארצו בנושאי החוץ בכלל, והמזרח התיכון בפרט. לקרטר לא היה ניסיון קודם בענייני חוץ, אולם בשל הרקע הדתי שלו, (קרטר חבר בכנסייה הבפטיסטית ומגיל צעיר גילה מחויבות אישית עמוקה לנצרות) הביא עמו תפישה שהדגישה את ענייני זכויות אדם וקידום השלום, ותחושת שליחות מיסטית.
עם היבחרו ב-1977 לנשיאה ה-39 של ארה"ב הפעיל לחץ כבד על השח בנושא זכויות האדם, תוך איום להפסיק את משלוחי הנשק. עקב כך, שוחררו יותר מ-300 אסירים פוליטיים, הצנזורה פחתה, ונעשתה רפורמה במערכת המשפט.
באופן פרדוכסלי ההקלות הללו לא זו לבד שלא הרגיעו את הרוחות אלא הביאו לתביעות נוספות נגד המשטר מצד אנשי הדת באצטלא של דרישה "לזכויות אזרח נוספות". ב-12 בדצמבר 1978 מילאו יותר משני מיליון איש את רחובות טהרן. הצבא החל להתפורר וחיילים סירבו לפתוח באש כנגד מפגינים; השאה שכבר נמצא בשלביה הסופיים של מחלת הסרטן לא עמד עוד בלחץ וב-16 בינואר 1979 נאלץ לפנות את כיסאו ולצאת לגלות במצרים (שם הלך לעולמו ב-27 ביוני 1980 ). חומייני שב לאירן מצרפת לקול תשואות ההמונים ויצר את הרפובליקה האיסלאמית.
הפגיעה בזכויות אדם תחת המשטר התיאוקרטי הגיעו לרמת ברוטאליות גבוהה בהרבה מזו של המשטר הקודם; עינויים, מעצר מתנגדים ומעשי רצח יומיומיים הפכו לדבר שבשגרה. עירק, כווית, ערב הסעודית ומדינות המפרץ נחרדו מהמהפכה האירנית (מתוך חשש שהיא עלולה לגרור מהפכה אף בארצותיהם).
ב-1980 בניסיון כושל להפסיק את המהפכה בראשיתה, תקפה עירק את אירן, תוך שהיא זוכה לסיוע מצרפת, מברית המועצות וממדינות המפרץ העשירות; אבסורד ככל שזה יישמע, הייתה זו ישראל (בהשראתה של ארה"ב) שנחלצה לעזרתה של אירן וסיפקה לה אמצעי לחימה... זו, כידוע, גמלה לה במסע עוינות והכפשה הנמשך עד עצם היום הזה...
הבעת התודה לקרטר על התמיכה שהעניק למהפכה החומיינית לא הייתה שונה: ב-4 בנובמבר 1979 חדרו מאות סטודנטים, בסיוע משמרות המהפכה, אל השגרירות האמריקנית בטהרן והחזיקו בצוות העובדים למשך 444 ימים. מבצע צבאי כושל לשחרור בני הערובה ב-24 באפריל 1980 (EAGLE CLAW) הפך למפלה פוליטית עבור הנשיא קרטר (מספר מסוקים התקלקלו בשל סופות חול, מסוק אחד התרסק ושמונה חיילים אמריקנים נהרגו). גופות החיילים הוצגו לראווה בהפגנות המוניות ברחובות טהרן; יוקרתה של ארצות הברית ויוקרתו של קרטר ספגו מכה קשה. (החטופים שוחררו מיד ביום השבעתו של מחליפו, רייגן).
מדיניותו החובבנית של ג'ימי קרטר ב-1979, הפכה את אירן ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית, מונרכית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי, לרפובליקה איסלאמית-תיאוקרטית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני - על כל ההשלכות שנבעו מכך על היציבות והשלום במזרח התיכון. האם הקו הפוליטי של אובמה נובע מתמימות או חבויות בו כוונות נסתרות? התנכרותו של נשיא ארה"ב,
ברק אובמה, לחוסני מובארק, ששירת את היציבות ועודד את המתינות באזור במשך 30 שנה עלולה להניב תוצאות חמורות יותר, כיוון שמשמעותה, לגבי כל בעל ברית של המערב במזרח התיכון ובעולם השלישי - שהסתמכות על ארה"ב ועל מדינות המערב בעתות משבר הינה "תעודת ביטוח", ללא כיסוי לעת מצוקה.
עובדה נוספת מנקרת עיניים: בעוד נשיאה של ארה"ב מתעטף באצטלה מוסרית של מחויבות לזכויות אדם ומנופף בדגל "הדמוקרטיה" כלפי שליטה הנחלש של מצרים - הוא נמנע מלהעניק גיבוי של ממש להמונים שהפגינו ב-2009 נגד
אחמדינג'אד בטהרן ואינו חדל מלהחניף לרודן הסורי, בשאר א-אסד, הנוקט בדיכוי מתמשך של זכויות האדם בארצו ומשליט את מרותו על לבנון באמצעות כנופיות הטרור של החיזבאללה.
אובמה, כקודמו, בוש, הנם טירונים באורחות מדיניות החוץ הגלובלית. הם לא העלו על דעתם, שהאצת ההליך הדמוקרטי במזרח התיכון עלולה להניב תוצאות הפוכות והרסניות, דוגמה מוחשית לכך היא תוצאות הבחירות ברשות הפלשתינית, שהעלו את חמאס לשלטון בעזה, תוך השלטת משטר טרור וחיסול הליך השלום; מי יערוב שבחירות "דמוקרטיות" במצרים, בסערת הרוחות הנוכחית, לא יעלו לשלטון גורמים איסלמיים קיצוניים, כגון "האחים המסולמים" ובני בריתם, שיהפכו את ארץ הנילוס על 84 מיליון תושביה לאירן שנייה?
ואולי הקו הפוליטי שנוקט בו אובמה איננו כה "תמים", כפי שנוטים אולי לחשוב אלא מתוחכם ומחושב לחזרה אל תוכנית "הסהר הפורה" של בריטניה ב-1945 (שסוכלה בשעתה על-ידי ארה"ב, צרפת וברית המועצות), תוך התאמתה למציאות שנות ה-2000?
התוכנית הבריטית כללה בשעתה את הקמתה של "סוריה הגדולה", באמצעות איחודה עם עבר הירדן, לבנון וארץ ישראל ובהמשכה - להתאחד בפדרציה עם עירק (למיעוטים, הנוצרים בלבנון והיהודים בארץ ישראל, הובטחה אוטונומיה). כך או אחרת, על ישראל לעקוב בערנות ובעיניים פקוחות אחר מהלכיו "שוחרי השלום" של אובמה באזור (על כוונותיהם הנסתרות), תוך התאמה לאירועים השוטפים חדשות לבקרים.
