העולם הערבי עובר תהפוכות גדולות בתקופה זו. פתאום, כמו משום מקום, בוקעת זעקת ההמונים שרוצים לחיות אחרת.
לעניות דעתי נראה שהבעיה טמונה בעובדה שלמזרח התיכון אין חזון ואין אופק מלהיב ללכת לקראתו. לא למדינות הערביות ולא לנו בישראל. התחושה היא שאמנם הקמנו מדינה - אבל מה הלאה?
צריכים לחלום מחדש אם אני חולם על עתיד אחר, אני לא חולם אותו רק לישראל - אלא לאזור כולו. החלום הישן שהזין את דמיונו של הרצל, חלום מדינת הלאום, גמר את תפקידו, וכרגע הוא נמצא בתהליכי גסיסה. החזון החדש צריך להיות חזון המקיף את כל תושבי האזור.
הארץ שהובטחה בסיפורי המקרא לאברהם ולצאצאיו, העבריים והערביים כאחד, משתרעת מעירק ועד לבנון ועד ישראל של היום. בכל האזור הזה גרים העמים הרואים עצמם כצאצאי האב המשותף "אברהם", אבל הם חיים בשנאה ובעיקר בפחד זה מפני זה.
חזון חדש למזרח התיכון יכלול את היכולת של קבוצות אתניות שונות לחיות בשלום תחת אותה מסגרת מדינית כוללת, ללא מדינות לאום. מסגרת מדינית שנועדה לשרת את מכלול אזרחיה, ולאפשר להם לשמור יחד על המרחב בו הם חיים.
האם נרשה לעצמנו כיום לחלום על איחוד מזרח תיכוני, ללא גבולות של מדינות לאום, בדומה למודל של האיחוד האירופי? כמובן שחלום שכזה מפחיד ומאיים על רבים מאתנו. אך עלינו להבין שאנחנו קולקטיב שנמצא בחרדה פוסט-טראומטית, ומתוך המשקפיים של הפצעים הללו אנחנו מגיבים למציאות.
כדי שמודל שכזה יוכל להתקיים, ישראל צריכה לעבור תהליכי ריפוי קולקטיביים של מצבה הנפשי הפוסט טראומטי. וראשית הטיפול כרוך בהכרה של המטופל במצבו. עלינו להכיר בעובדה שאולי איננו רואים את המציאות כהוויתה, אלא צובעים אותה בצבעים שנועדו באופן בלתי מודע לשחזר את הטראומה הקולקטיבית שלנו, של אפליה ונסיונות השמדה.
כדאי לנו לרפא את הפרנויה הקולקטיבית שלנו, כי היא גובה מאתנו מחיר מרקיע שחקים, שרק כשנתעורר ממנה נוכל בכלל לשער את גודלו.
אינני מומחה לריפוי של טראומות, אך ישנם אנשים ומוסדות בעולם שמטפלים בטראומות, כולל בטראומות קולקטיביות של קבוצות, שבטים ולאומים. במקביל, כמובן, צריכות החברות הערביות לעבור שינויים תרבותיים גדולים, ומהפכה תרבותית עמוקה, הכוללת בעיקר פיתוח מודעות לקיומו הריבוני של האינדיבידואל. הכרה זו תתבטא בהענקת זכויות וחרויות לפרט, לאזרח, הענקת זכויות למיעוטים, זכויות לנשים וזכויות להומוסקסואלים.
מהפיכה זו הינה תודעתית בעיקרה. המערב עובר אותה כבר מאות בשנים. זו מהפיכה מתפיסה לאומית קולקטיבית להכרה עמוקה במקומו של האינדיבידואל, ובזכותו לבחור את גורלו, את אמונתו ואת סגנון חייו. חייב להיות היפוך גמור של התבנית הפטריארכלית המאצ'ואיסטית השלטת כיום בעולם הערבי, המטיבה רק עם האליטה הגברית השלטת.
מהפיכה זו מתחילה לרחוש עכשיו מול עינינו המשתאות. לפני זמן לא רב המחשבה שמשהו כזה יכול בכלל להתרחש במדינות הערביות נראתה כחלום רחוק, אבל כיום, עם המהפיכות במצרים והתחלת התסיסה בסוריה - הסיכוי שתהליכים מפתיעים יתרחשו בעולם הערבי מהר יותר ממה שאנחנו חושבים, הינו גבוה מהרגיל.
גם בישראל האליטה השלטת לא תוכל להחזיק מעמד לעד. פה אנחנו נדרשים לאומץ מחשבתי שונה מזה שמוציא את המצרים לרחובות. אנחנו נדרשים לאתגר את עצמנו להבראת המיתוס הלאומי, שנדמה לנו שתורם לנו רבות: מיתוס הפחד מפני האחר, שגורם לנו להתבצר מאחורי חומות המגננה של התרבות הביטחוניסטית הפוסט-טראומטית שבנינו לנו כאן, המפרנסת את אדריכלי תרבות הפחד, הדת והמלחמה בהחלט לא רע.
אם חפצי חיים אנחנו - עלינו להיענות לקריאה הגדולה של ההיסטוריה. עלינו להיות "הרצלים" חדשים ולהעז לחלום, ובגדול, ולהתחיל לנוע בכיוון החלום. כי אם נרצה ונפעל בכיוון - גם אגדות יהפכו למציאות ריאלית.
