האירועים המטלטלים את מצרים טרם שככו אך מספר מסקנות כבר ברורות. ראשית, הנשיא מובארק לא יצליח להחזיק במוסרות השלטון לאורך זמן. שנית, ובניגוד למתוכנן, שאיפתו של הראיס לכונן משטר מעין-מלוכני באמצעות העברת השלטון לבנו גמאל לא תצא בסופו של דבר אל הפועל. שלישית, הכלכלה המצרית, שזכתה לעדנה בעשור האחרון, תתקשה להתאושש. רביעית, והחשוב מכל, הצבא המצרי הִנו הגורם היחיד שביכולתו להשליט את הסדר ולהתגבר על הכאוס שנוצר.
הפגנות ההמונים ונפילתו הצפויה של המשטר הפיחו תקוות בקרב שוחרי החופש וחרות הפרט ורבים הצטרפו לקריאה לכונן בארץ הנילוס חברת מופת דמוקרטית. ואולם, בהיותם תוצאה בלתי-ישירה של נפילת המשטר בתוניסיה, לא יצליחו המהומות לחולל לבדם את השינוי המיוחל.
מצרים של פוסט-מובארק חסרה את התשתית החברתית הנדרשת לכינונה של חברה פתוחה, היא לא תאמץ במהרה את המודל המערב אירופאי אלא תיכנס לתקופה סוערת בה כוחות של המשכיות ושינוי יתנגשו בדרכם להשגת עליונות. תקופת הביניים עד להכתרת המנצחים תטלטל את מצרים ותושביה ועִמם יחד את היחסים עם ישראל, המעורערים ממילא.
המוני המצרים הגודשים את רחובות הערים וטעמו לראשונה את טעמה המשכר של החרות, ישמשו כסוכני השינוי. הגנרלים ומפקדי הצבא המצרי החוששים למעמדם ולארצם יתייצבו ככוח נגדי שיפעל בנחרצות לשימור המצב הקיים.
מאבק האיתנים בין שתי הקבוצות הללו אינו מאוזן וידם של האחרונים תהיה על העליונה, לפחות בטווח הזמן הנראה לעין. לדעת פרשנים מערביים, מוחמד אל-ברדאי הִנו מועמד ראוי להובלתה של מצרים אל עבר עתיד טוב יותר. ואולם, לאחר שהוא נפקד מהמדינה במשך שני עשורים הבסיס הפוליטי שלו מצומצם מאוד. קבוצות האופוזיציה חסרות אף הן מנהיג מוסכם שביכולתו להצעיד את המדינה אל עבר העתיד. הצבא לעומת זאת, השולט במדינה למעשה מזה מספר עשורים, ימשיך להכתיב את אופן התנהלות הדברים.
הצבא כבר פועל להשבת הסדר על-כנו. במידה והמהומות תימשכנה אנו עשויים לצפות במעורבות פעילה הרבה יותר של אנשי המדים. מאוחר יותר יפנו הגנרלים להחזיר את החיים למסלולם ולאושש את הכלכלה הפגועה. לבסוף, יצטרך הצבא להתמודד עם שאלת השאלות: מהו העתיד הפוליטי של "רפובליקת מצרים הערבית"?
"אל נא תנסה למנוע את משב הרוח, גם אם היא נושבת נגד רצונך" אומר פתגם עתיק (חאפז שאמס-א-דין). אכן, 'סופת החול' המזרח תיכונית מערערת אושיות שלטוניות ברבות מהמדינות השכנות ואיננה ניתנת לבלימה. על ירושלים לפעול בשום שכל ולעבור תקופה זו בשלום; עליה גם להתאים עצמה לעתיד הצפוי: המשך שליטת הצבא המצרי במדינה בעתיד הנראה לעין.
נכון עשה ראש הממשלה נתניהו כשתיקן את מהלכיו הראשונים. ריכוך התבטאויותיו בנוגע לחשש של ירושלים מפני נפילתה של מצרים לידי כוחות קיצוניים היו צעד נכון, אך לא מסַפֵק. רה"מ גם צריך לפַתֵח במהרה אפיקי תקשורת ישירים אך סמויים עם עומר סולימאן, סגן הנשיא הממונה והאדם שככל הנראה ינהיג את מצרים בתקופה הקרובה.
בנוסף, צריכה ירושלים לפעול לשימור הקשרים הפוליטיים וקשרי העבודה הקיימים בין מערכות הביטחון והחוץ של שתי המדינות ולפעול במרץ לכינונם של אפיקי עבודה חדשים. במקביל, צריכה ישראל הרשמית לדבוק בקנאות במדיניות של אי-התערבות גורפת בענייניה הפנימיים של השכנה הגדולה מדרום.
במקרה זה כמו ברבים אחרים, משבר הִנו פתח לניצול הזדמנויות. לפיכך, התנהלות נכונה אל מול המאורעות המטלטלים את מצרים עשויה לספק לישראל כלים חיוניים להתמודדות יעילה עם איום הגרעין המתפתח בהתמדה הרחק במזרח.
