קשה לשבת או לישון תמיד על צד שמאל. זה מעייף ויכול להיות גם לא יעיל. הפעם אני עובר לצד ימין, להביע הערכה לתפקוד התקשורת הישראלית והממשלה בנושא האירועים במצרים. כשהייתי צעיר, בתקופת הערוץ ראשון היחיד, לא אהבתי לצפות בטלוויזיה הערבית הישראלית-ממלכתית, עם הכתבים והפרשנים העירקים שחלקם עדיין מגישים תוכניות בערבית בעידן אל-ג'זירה, ולהקשיב לרדיו הערבי הישראלי-ממלכתי. לא אהבתי את יתר הממלכתיות ואת הקו הציוני. לכן, כאשר הופיעה אל-ג'זירה היא הייתה כמלאך שמופיע בחלון לאסירים שלא ראו אור חמישים שנה. כמו שאר הערבים במזרח התיכון, הוקסמתי מהמקצועיות ומהאמינות שלה, אך לא יכולתי לוותר על מכונת הייצור הפוליטית של המדינה - ערוצי התקשורת בישראל.
במתרחש במצרים עקבתי בשלושת הערוצים, ובפרשנויות בכולם הייתה אחריות ומקצועיות. גם תגובתה של הממשלה הייתה הפעם מאופקת ושקולה. מצד שמאל התחרו שתי תחנות ערביות, אל-ג'זירה ואל-ערבייה, בשידור ישיר רצוף במשך שבוע שלם. אל-ערבייה לא נפלה מהתקשורת הישראלית בדיונים ובפרשנים, כאשר הכוונה הייתה להאיר ולהוביל לאמת. אך עלי להודות שאל-ג'זירה המליכה את עצמה כמי שמניעה את כדור השלג הדמוקרטי בעולם הערבי, בכל מחיר, בחוסר מקצועיות ולפעמים באי-דיוקים, מתוך הרגשה של שחצנות.
האחריות שהפגינו בישראל הממשלה והתקשורת מראה שאהבנו את המצרים למרות הכל, ואהבנו את השלום עם מצרים - שאיפשר לנו להתמקד שלושים שנה בכלכלה, וסיפק לנו עורף ושקט תעשייתי של יותר מחצי מהאומה הערבית.
שלוש תיאוריות מרכזיות מסבירות אירועי מלחמה או שלום: - מנהיגים פועלים לפי האישיות שלהם; דמותם, היא שגורמת לבחירה בנתיב של מלחמה או שלום, וגוררת את כל העם והמדינה - כמו אנואר סאדאת שהוביל לשלום, למרות שהעולם הערבי, בריה"מ והמערכת הפנימית שלו לא רצו בכך. ולהבדיל, סדאם חוסיין הוביל למלחמה.
- רק אם המערכת הפוליטית המקומית סביב המנהיג - מפלגות, ארגונים כלכליים, מוסדות דת, תקשורת, תנועות אליטה תרבותית - מאפשרת פעולה, המנהיג יילך לקראת שלום (או להפך), כיצחק רבין.
- מה שקובע זו המערכת האזורית והבינלאומית של המדינות השכנות, או המעצמות, שלהן אינטרס מובהק, והן שמכתיבות או מונעות הליכה למלחמה או לשלום.
קשה היום למצוא מנהיג ישראלי או ערבי שיכול לעשות שלום, כמו סאדאת או המלך חוסיין. בישראל, שלוש התיאוריות הנ"ל מנציחות את המצב.
בנימין נתניהו איננו מעוניין במהלך משברי עמוק. המערכת הפוליטית המקומית, בדמותם של ליברמן, ישי, המתנחלים וקבוצת ברק, אינה מאפשרת מהלך המנוגד לתפישה המדינית שלהם. המערכת האזורית והבינלאומית גם היא עסוקה בנושאים כבדים כמו אירן, סין, כלכלה ומשטרים לא יציבים והאיסלאמיזציה שלהם.
כך עמדנו במקום, נהנים שנים רבות מהמצב. זו טעות גדולה לא לנצל את המצב הקיים, כדי לצעוד בצעד אמיץ לשלום כאשר אנחנו חזקים, ומסביב לנו חלשים.
המהפכה במצרים טובה לעולם הערבי, ומהפכות דומות נמצאות בדרך. דמוקרטיזציה במערכת האזורית מתבקשת, והיא תביא להחלטות אזוריות מפוקחות יותר ולסולידריות בינלאומית רבה יותר. העורף המתבסס על שלום הוא חזק יותר. דמוקרטיזציה באזור עשויה ליצור גוש כלכלי ענק במזרח התיכון, ועל ישראל להיות מובילה בתוכו. לשם כך, על המנהיגים בישראל לצאת מדמויות השעווה שלהם. הן מתאימות למוזיאונים, אך לא ליצירת חיים ורווחה בני קיימא, מדינה עם גבולות סופיים, וסוף-סוף - עצמאות.
