מאת: אוריאל שטרית
לפי מה שמספרים וכותבים יודעי דבר, לאלוף גלנט יש כישורים צבאיים ומבצעיים. לא סתם הוא הגיע להיות אלוף עם רקורד של לוחם נועז. עם זאת, הוא כנראה לא ניחן בכישורים בולטים במיוחד בכל הקשור להתנהלותו מול התקשורת. במבחן התוצאה, הוא קיבל עצות אחיתופל מהיחצנים הצמודים שלו והצדיע להם כחייל ממושמע.
זה התחיל אצל גלנט בסירובו העיקש שלא להגיב לשאלות שהפנה אליו העיתונאי קלמן ליבסקינד, שהיה מוכן לדבריו, לפגוש אותו בכל מקום וזמן שיקבע גלנט ובלבד שימסור גרסתו לתחקיר.
גלנט ויועציו טעו לחשוב, שהתעלמות מכוונת מפניות של תחקירן שהשקיע מאמצים רבים לחשוף את פרשת הקרקעות, תעבור בשקט ותרפה את ידיו של התחקירן ושל בעלי אינטרס אחרים, שתופסים גל על הפרסומים, מגישים עתירות ומבצעים חקירות משל עצמם, כדוגמת השר
מיכאל איתן.
המציאות טפחה על פניו של גלנט והוכיחה לו עד כמה שתיקה והתעלמות שנתפסות בציבור כמונעות מיצר היוהרה, הניכור, עודף ביטחון עצמי ואגו מנופח, תכונות שמזכירות יותר את המנטור של גלנט, שר הביטחון
אהוד ברק, לא בדיוק מוסיפות נקודות זכות, במאבק על שמו הטוב, צדקת דרכו וחזקת חפותו.
אילו גלנט היה מוסר גרסה לאירועים העולים מהתחקיר, מתנצל היכן שצריך, מתמודד כמו קצין וג'נטלמן עם הראיות שהונחו לפתחו וצולמו ממעוף המסוק שחג מעל אחוזתו, היה בכך להפחית ולהרגיע את גלי ההתנגדות שתפסו גובה ככל שהוא התבצר בשתיקתו. גלנט ויועציו לא לקחו בחשבון שהתקשורת לא אוהבת שמתעלמים ממנה, במיוחד לא תחקירן כקלמן ליבסקינד, הידוע ביושרו, עיקשותו ומקצועיותו נטולת פנים ואינטרסים פסולים, כפי שמעיד בטוריו, העיתונאי,
בן כספית, שהוביל את הקמפיין התומך בממצאי התחקיר, שגם הוא לא סדק את שתיקתו של גלנט.
אני מסכים. אין חובה לשתף פעולה עם התקשורת. חרף מעמדה ועוצמתה אפשר להתעלם ממנה. לא מדובר ברשות ממלכתית חוקרת. עם זאת, הייתי מצפה מהמיועד לפקד על הצבא להיות עקבי ביחסו לתקשורת ולא להיות אופורטוניסט ומניפולטור כמו הבוסים הפוליטיקאים שלו.
כאשר נוח לאלוף גלנט הוא מתעלם מהתקשורת ולא זורק לה חשבון עד כדי זלזול בעיתונאי ובמערכת אותה הוא מייצג. אבל כאשר גלנט נדחק לפינה, בעקבות ממצאי בדיקת
מבקר המדינה שקטלו את אמינותו ומצאו שהוא נגוע ברמה הערכית והיועץ המשפטי לממשלה לא מוכן להגן עליו בעתירה לבג"צ שהוגשה כנגד מינויו לרמטכ"ל, פתאום, האלוף גלנט מסתער כמו איש קומנדו מיומן על כל אולפני הטלוויזיה כדי למכור לציבור את מרכולתו וסיפור תרומתו לבטחון המדינה בתקווה שימחלו לו על חטאיו, שלטעמו, מדובר בחטאים טכניים
בתום לב.
אפילו הראיון הראשון והלא בלעדי שנתן ל
גדי סוקניק, לא רק שלא הרשים את צופיו אלא הוסיף קורטוב של גיחוך ואבסורדיות למצבו העגום ממילא של גלנט. בראיון המוקלט, גלנט הצהיר שהוא יהיה הרמטכ"ל הבא. עד לשידור הראיון המוקלט בשעה 21:00, התקבלה כבר החלטה שלא למנות אותו. מדוע לא ויתר גלנט על שידור הראיון? מה הוא חשב לעצמו? מה חשבו יועציו ועורכי דינו?
גלנט הכוכב הראשי, לא ויתר. הוא דילג מאולפן לאולפן וחזר על טיעוניו שהפסיקו לרגש ולתפוס נפח של רצינות. ההופעות המוגזמות באולפני הטלוויזיה הפכו לקרב המאסף שלו. עודף החשיפה הזכיר לי את אהוד ברק לפני הבחירות בהן הפסיד כשהוא רץ מאולפן לאולפן, מתלהם, צועק, מטיף, ומניף אצבע כדי למכור את משנתו החולה, שהבוחרים הפנו לה עורף. למרבה האירוניה, אפילו דובר חדש לצה"ל גלנט לא הצליח למנות, למרות שהכריז עליו עוד בטרם אושר מינויו לרמטכ"ל. בסופה של תקופה סוערת, ברור לנו כי גלנט ותקשורת זה לא בדיוק השידוך המוצלח. יש לו עוד הרבה מה ללמוד, אם בכוונתו להפציע בעתיד אל תוך החיים הציבוריים.
