התאבדותו של השופט
מוריס בן-עטר העלתה בפעם המי יודע כמה את קושיית העומס בבתי המשפט. סובבים והולכים סביב הבעיה ואין עצה ואין תבונה. כל החכמים היו כבלי מדע וכל הנבונים כבלי השכל וכל פתרונותיהם תוהו. הכל מסכימים כי העומס על בתי המשפט הוא בלתי נסבל וחובה לעשות מעשה בטרם קריסה טוטאלית של כל מערכת המשפט, אלא שאותו "מעשה" מיוחל אינו בא לידי ביטוי משום אינספור הטעויות בזיהוי הבעיה ומהן למזור הנחוץ.
הבוקר הזה אמרה כבוד השופטת בדימוס עדנה בקשטיין בפשטות אין דומה לה את המשפט החשוב ביותר שנאמר בנושא הזה מזה שנים רבות: "עם ישראל הוא עם מתדיין!". המנחה,
רזי ברקאי, נמנע מלשאול את השאלה הנתבעת מן האמירה הזאת והחמיץ מכולנו דיון עמוק בבעיית העומס בבתי המשפט. מדוע עם ישראל הוא עם מתדיין? האם ניתן לצמצם את הדיונים בבתי המשפט מבלי לפגוע באזרחי המדינה שומרי החוק? האם כל הדיונים הנערכים בבתי המשפט הכרחיים? האם הקלות הבלתי נסבלת של כל מאן דבעי להגיש תביעה, עליה תעמול מערכת המשפט בישראל, מחויבת המציאות? האם בסופו של ההליך השיפוטי נלקחת בחשבון הטירדה המיותרת שהרשה לעצמו תובע/נתבע בבחינת אם לא יועיל – לא יזיק?
העיתונאית אסתי פֶּרֶז שאלה את מנהל בתי המשפט, כבוד השופט
משה גל – מה צריך לעשות, להכפיל את מספר השופטים? על כך ענה לה: "לא רק שופטים, נחוצים גם מבנים ותשתיות...". הוא ציין כי כל שופט עובד על ממוצע של כאלף תיקים, אז מה תועיל הכפלת מספר השופטים? ומה יועילו עוד מבנים ועוד תשתיות? הלא בכך מערכת המשפט בישראל רק תתרחב ותכיל עוד ועוד תיקים מן הסיבה הפשוטה ש"עם ישראל הוא עם מתדיין". אולי במקום להתמקד בשופטים צריך להפנות את הזרקור לעם המתדיינים? הזכות לבוא בשערי בית המשפט ולהטריח כאוות נפשו נתונה כיום לכל אדם, צדיק ורשע, ולבית המשפט לא נותר אלא לקבוע כדברי כבוד השופט טלגם: "בית המשפט שומר לעצמו את הזכות להתפקע".
ברוב המשפטים הנערכים, מתדיינים להם אנשים צודקים עם אנשים לא-צודקים. ברוב המקרים הצדדים יודעים את האמת לאמיתה לפני ההליך השיפוטי. ברור לגמרי מדוע הצד הצודק, בין אם הוא התובע ובין אם הוא הנתבע, חפץ בצידקתו ונלחם עליה. כמו-כן ברור לחלוטין מדוע הצד הלא-צודק משתמש במערכת המשפט להתיש את הצודק ולנסות לחמוק מהתחייבויותיו. איך מתייחסים השופטים לנקודה הזאת? התשובה היא שבדרך-כלל אין התייחסות בפסק הדין, וזו הטעות הגדולה! טיפול משפטי נכון בבעלי דין המנצלים את מערכת המשפט לתועלתם ובלי צדק, יחייב תשלום נכבד על רוע מעלליהם ויגרום למחשבה עמוקה יותר בקרב "העם המתדיין" אם לבקש סעד משפטי. בסיום ההליך השיפוטי השופטים יודעים גם יודעים מי הצודק ומי ניסה את מזלו להרע. התייחסות משפטית ובצידה הוצאות הולמות את הטרחה המיותרת שיושתו על הרשע תצמצם את מספר המתדיינים. זהו הפתרון ואין בִּלתו.
אבל בתי המשפט מדלגים על כך כפי שהם מדלגים על עדויות שקר. וכשיש עדויות שקר לרוב ותביעות שקר לרוב – מה הפלא שבית המשפט עמוס?
