מערכות המשפט והתקשורת הישראלית מילאו את תפקידן בצורה הטובה ביותר בפרשת גלנט, וחבל שהחמלה היהודית גורמת היום לאזרחי ישראל לחוש חרטה על הצדק שנעשה, עם מי שעבר על החוק והתנהג בבריונות כלפי שכניו וכלפי הדמוקרטיה הישראלית. אסור לקחת מגלנט, ואף אחד גם לא ניסה לקחת ממנו, את הכבוד על כך שהיה חייל אמיץ ולוחם, אבל באותה נשימה אסור לשכוח שגלנט עבר בבוטות על החוק, תוך שהוא פוגע באזרחים אחרים בבריונות.
עמוד התווך של השלטון בישראל הוא השוויון בפני החוק, ובמידה שהעיקרון הזה לא יישמר ישנה סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית. לא קשה להבחין שבעלי השררה בארץ לא מבחינים בין שימוש לגיטימי בכוח שיש להם, לבין שימוש שהוא לא לגיטימי, כאשר רק לאחרונה הורשע שר משפטים בישראל בהטרדת חיילת, ונשיא המדינה הורשע באונס.
היום חשוב יותר מתמיד להציב גבולות, גם לאנשים שאנחנו מעריכים ומכבדים, כי ישנה מגמה של שימוש לא ראוי בכוח. גלנט הוא לא קצב ולא רמון, אבל גם הוא עשה שימוש לרעה בכוח שנתנה לו המדינה כדי לקדם את המאוויים האישיים שלו, ועל כך הוא נענש בצדק כשנמנע ממנו למלא את תפקיד הרמטכ"ל.
החוק בישראל נועד להגן על כל אחד ואחד מאיתנו במיוחד מהשררה, כאשר הצד השני של הפרת החוק הוא פגיעה בזכויותיהם של אזרחים אחרים. המעשים של האלוף גלנט, בתקופה שהיה יועצו של שרון, גרמו לסבל רב לשכניו שמנהלים כבר תשע שנים מאבק משפטי כנגדו, ומסרבים לקבל הניסיון שלו להשתלט בכוח על שטחים ציבוריים. שכניו של גלנט מתארים מסכת של לחצים ממקורבים לאלוף ביישוב, ומיחס מחפיר ומזלזל של רשויות השלטון, כאשר האלמנט הבולט בדבריהם הוא שהאלוף הצליח לעשות שימוש לרעה במעמדו, כדי לעמוד מעל החוק, ומעל וחוקי המוסר הבסיסיים.
גלנט פלש לשטח שמוגדר כשמורת טבע ציבורית, כשהוא התעלם לגמרי משכניו ומהחוק, והצליח למשוך במספיק "חוטים" כדי שהמדינה אכן תכשיר עבורו את השמורה הזאת, ותאפשר לו להמשיך ולהחזיק בה. מעמדו של גלנט איפשר לו להתחמק לא רק מהחוק, אלא גם מהזעם של התושבים ביישוב שלו, כאשר התושבים הפנו את זעמם דווקא לשכניו שנפגעו מגלנט ומיררו את חייהם, בגלל שהם חשבו שהם יפיקו תועלת כלכלית מכך שאדם במעמדו מתגורר ביישוב שלהם.
ההתנהלות הזאת ללא ספק פוסלת את גלנט מלהיות רמטכ"ל, מאחר שאם הוא לא ישלם מחיר על הכוחניות שלו, המסר לציבור יהיה שבריונות היא לגיטימית. שימוש בכוח כמו שהפעיל גלנט הוא שימוש פסול ולא חוקי, ולכן מישהו היה צריך לעצור את גלנט, ולהבהיר לו, שההתנהגות שלו לא יכולה לעבור בלי ענישה. למען האמת, מישהו היה צריך לעצור את גלנט כבר לפני כן, ורשויות השלטון והחוק נכשלו כשלא הגנו על החוק, ועל שכניו של גלנט מפני הבריונות שלו כבר לפני תשע שנים.
"מבחן בוזגלו" שקבע שופט בית המשפט העליון
אהרן ברק צריך לעמוד בפנינו, כשאנחנו בוחנים האם נעשה צדק עם גלנט. האם מישהו מאיתנו יכול לתאר מה היה קורה לאדם פשוט שהיה נוהג כמו גלנט, כאשר לא מדובר בעוד בניית מרפסת לא חוקית, אלא בפלישה ובגניבה של עשרות דונם ששייכים לציבור. מעשים דומים למעשיו של גלנט, שכוללים גם מתן תצהיר שקר בבית משפט, הם עילה לפתיחת תיק פלילי לאדם פשוט, ובטח לפסילתו מכל תפקיד ציבורי.
אזרחים רבים אינם יכולים להתקבל לעבודה בסקטור הציבורי או להתקדם בתפקידים ציבוריים בגלל עבירות שהן לרוב עבירות קלות יותר מזו של גלנט; אז מדוע שנסלח או נרגיש חמלה על גלנט, שהצליח תקופה ארוכה להתחמק מהחוק ומהדין רק בגלל מעמדו?
החמלה האמיתית שאנחנו צריכים להרגיש היום היא לא על גלנט, אלא על הדמוקרטיה הישראלית שסופגת עוד מכה, כשאנשים כמוהו מצליחים לעשות שימוש לא ראוי במעמדם ובכוחם. בניגוד לטוענים שיש "משפטיזציה" בישראל, צריך לזכור שהמצב הוא הפוך, ושפרשת גלנט חשפה חולשה של מערכת המשפט והחוק בישראל, שלא הצליחה לעצור את הבריונות של גלנט עוד הרבה לפני שהוא הוצג כמועמד להיות רמטכ"ל.
