למהומה במצרים יש גם צדדים שיכולים לשמש את הקומדיה הנפלאה של הקולנוע המצרי. למשל - מוטיב ההפתעה שהכי צפויה בתבל. לפנינו מנהיג עייף וחולה בן 82, שבשנים האחרונות מבלה תכופות במוסדות רפואיים ברחבי אירופה. בהופעותיו בטלוויזיה הוא נראה יותר כמומיה פרעונית מאשר כדיקטטור מאיים. כשהרודן מזדקן ומאבד חיוניות, מגיע זמנם של גורמים אופוזיציוניים לקום ולדרוש נתח גדול יותר בשלטון ובטובות ההנאה הנגזרות. מה בדיוק מפתיע פה, שלא מחכים עד שתיפח נשמתו?
הדיבורים על הורשת הנשיאות לבנו רק הדגישו את אפקט תקופת הדמדומים של שלטון מובארק. מי שמכיר קצת את מצרים היה אמור לפקפק ביכולתו של מובארק לפעול כאסד בסוריה או אף כחוסיין בירדן. הזמן הוא אחר, ומצרים היא מקום אחר. אי-אפשר להתעלם מכמה אפיונים שמייחדים אותה משכנותיה. בדרכה שלה מחוברת מצרים להתפתחויות התרבותיות של העולם המודרני - יותר מכל מדינה ערבית אחרת (אני גם נוטה לחשוד שהדיקטטורה המצרית, עם שוטר חרש אחד על כל 12 אזרחים, היא עדיין לא מן הנוקשות שבמשטרים באזור).
רוב המצרים רואים עצמם מצריים ברצף של תרבות עתיקה מפוארת (
סדאם חוסיין ניסה לכפות אתוס דומה, כמעין ציר מאחד לכל אזרחי עירק המודרנית, ונכשל). מצרים המודרנית היא ישות אותנטית, ולא תוצר מלאכותי של החלטות קולוניאליות משלהי מלחמת העולם הראשונה. יחסית למדינות ערביות אחרות מצרים פתוחה יותר לעולם, בין השאר בגלל השפעות הדדיות ביחסיה עם ארצות הים התיכון, שנמשכות ברצף אלפי שנים. במצרים פועלים מוסדות ותיקים, כגון תעשיית קולנוע מפותחת משנות ה-30. מתקיים בה מעמד בינוני עירוני גדול, והיא למעשה מרכז התרבות של העולם הערבי כולו.
מה שנראה כגפרור תוניסאי שהגביר את הלהבה המלחכת במצרים כבר מ-2008, לא צריך להטעות. בשנים האחרונות העביר מובארק הנחלש רפורמות כלכליות ברוח הגלובליזם הניאו-ליברלי, שתואמת את תפישת הדמוקרטיזציה מבית המדרש האמריקני. הרפורמות פגעו בחלקים גדולים של המעמד הבינוני ומטה. הצמיחה שחלחלה רק כלפי מעלה הניבה שביתות והפגנות ברחבי מצרים. אי-השקט הפנימי הקרין גם החוצה. כבר זמן רב נשמעים הרהורים, גם מחוץ למצרים, על עתידה אחרי עידן מובארק. בהקשר הזה ראוי להבין את נאומו של אובמה דווקא בקהיר.
לכן, מול ביטויי הפתעה מעושים, מתבקשת השאלה - מה רוצים מנהיגי המערב שנחשוב עליהם? שהם מטומטמים כי לא הבינו את המתרחש? שהם משקרים כי הבינו, ואולי אף יותר מכך? כמה אינדיקציות מרמזות על האפשרות שאירופה וארה"ב בחשו בתוך הוואקום שהסתמן במצרים, כשהן מתחרות ביניהן מי תצליח לתפור את החליפה שתבטיח המשכיות ויציבות, עם כמה פירורי דמוקרטיה ולחם מסובסד לעניים. לפי הקולות העוינים לרעיון הירושה, שמושמעים כבר זמן רב במצרים, סביר שהיורש לא נכלל באותה חליפה.
אז איפה ההפתעה, בהתכנסות זרמים אופוזיציוניים מנוגדים לכדי נחשול אחד שפרץ לכיכר "ללא סימנים מוקדמים"? הרי הכתובות מהבהבות כבר זמן רב על כל הקירות. המבחן האמיתי יהיה כשארבעים מיליון מצרים ילכו לקלפי בבחירות הבאות. אולי משם תצא הפתעה.
ובישראל? הציבור הישראלי מסתגר בתוך בית אטום, ומשאיר להנהגה צינית וזחוחה להיתפס עם מכנסיים מופשלים, שחושפים קונספציה עבשה מנותקת מהמציאות הדינאמית.
בפני השמאל מוצב אתגר אדיר אך לא בלתי אפשרי - להשתחרר מהצליעה על רגל אחת, שבקושי השיגה שלום עם רודנים ושכשלה בהשגת סיום הכיבוש, ולהציג בזמן סביר אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית, שנטועה על שתי הרגליים: המדינית והחברתית-כלכלית. בלי שיווי המשקל הזה, נמצא עצמנו מול ימין שמתחזק מקטסטרופות, ועם מדינה שמאבדת את החוסן הפנימי ואת הסולידריות הרחבה, שהם תנאי הכרחי לעמידה בפני אתגרים חיצוניים מפתיעים ולכל תהליך שלום.
