"דקות לפני הפתיחה המתינו הקונים הנלהבים מחוץ לסניף והמתינו למנהל הסניף שיגזור את הסרט. אחרי הספירה לאחור התנפלו מאות על מדפי החנות. כתוצאה מכמות האנשים אף נרמסו שני תינוקות בעגלותיהם. עוברי אורח חילצו את עגלות התינוקות בשעה שרבים המשיכו לנהור לחנות. התינוקות התאוששו והאימהות עשו את דרכן חזרה לחנות."(גלובס).
"סניף איקאה החדש בראשון לציון היה אמור להיפתח אתמול ב 10:00 בבוקר, אך עשרות האנשים שצבאו על הדלתות שכנעו את העובדים להקדים את הפתיחה בחצי שעה." (
דה מרקר)
לומר את האמת, קניות לא ממש עושות לי את זה. אני גם לא ממש מבין במותגים. אני לא רואה הבדל בין חולצה עם סמל של "טומי" או "פולו" לבין אותה חולצה בלי הסמל. אבל אני מזועזע מהסמל שהתפשט על כל החולצה. פעם היה סמל על החולצה והיום יש חולצה על הסמל.
עצם העובדה שאני כבר מכיר את המותגים האלו, זה אומר שפשוט אי-אפשר לברוח ממה שמפמפמים לנו השכם וערב. אז בטלוויזיה וברדיו אפשר לבחור להעביר ערוץ או להנמיך. עם הפרסומות הקופצות באינטרנט אפשר להסתדר עם תוכנה חדשה שרק יצאה וכבר נפרצה. אבל איך נתמודד עם קרטוני הענק שתנובה פרשו לנו על כל הכבישים במרכז? איך נתמודד עם דמויות ענק שנמצאים על כל שלט או בניין בכל אתר ואתר (של בנייה).
אתה מקבל את הפרסום ישר לתוך הפנים גם אם הוא מגיע אליך מהדלת האחורית. ועדיין לא הגענו לפרסומות הסמויות. ישנן דרגות שונות של העברת מסרים פרסומיים סמויים. הבולטת שבהן היא הצגת המסר הפרסומי כחלק אינטגראלי של תוכן לא פרסומי.
כך, לדוגמה, ניתן לראות בסרטי קולנוע או טלוויזיה את גיבורי העלילה כאשר הם משתמשים במוצרים שניתן להבחין בבירור במהלך הצפייה בזהותם המסחרית. דוגמה נפוצה היא הופעה חוזרת של אותה חברת מכוניות לכל אורך הסרט. (רכב ההאמר בסרט "הפריצה לאלקטרז") סוג עדין יותר של פרסום סמוי הוא שימוש בצורות, אביזרים או צבעים המזוהים עם מפרסם או שם מותג. כך, לדוגמה, בישראל אופיין עיצוב הבימה בתוכניות "
כוכב נולד" בצבעים המזוהים עם חברת סלולאר ידועה, ובאולפן ה
מונדיאל עוצב האולפן בצורות ובצבעים שהזכירו
בנק שנתן
חסותו לשידורים (אתם מוזמנים לנחש). גם העניבה של
דני קושמרו יכולה להזכיר לנו מוצרים כאלו ואחרים.
מלחמת הכוכבים החברות נמצאות במלחמה מתמדת לגיוס כוכבים וידוענים שיהיו הפרצוף שלהם. מדובר בחוזי פרסום עם תשלום נאה לכל כוכב עד כדי כך שזמרי ואומנים מייחלים להיות מפרסמים יותר מאשר עוד הופעה בקיבוץ "גבעת מסעוד" (למה שלא יהיה פעם קיבוץ כזה?) שכולל הופעה בחדר האוכל מול זקני השבט.
גם בישראל התופעה קיימת משנות ה-80. בדוח
מבקר המדינה משנת
1988 ישנה ביקורת כלפי תופעה רחבת היקף של מתן "תודות" לארגונים התורמים להפקת התוכנית שלא במסגרת
תשדירי חסות והתעכבות המצלמה על פרטים מסחריים מזהים בתוכניות. בשנת
2004 הפרסום הסמוי בישראל תפס תאוצה. ומשרדי פרסום גדולים החלו בהקמת מחלקות המתמחות בתוכן שיווקי ובפרסום סמוי וזכייני הטלוויזיה עסקו אף הם בכך, וכל זאת בשעה שחוק
הרשות השנייה אוסר במפורש פרסום סמוי.
אנחנו מזהים בקלות את הפרסומות, את המנגינה ואת מי שמפרסם אותה. אנחנו פחות מבינים שעל חוזי הפרסום, שלטי החוצות, דקות שידור בטלוויזיה וברדיו ועוד, אנחנו משלמים ביוקר. החולצה שעולה לך מאה שקלים מחולקת בין מפעל שכוח בסין לתעשיית הפרסומת. הבנק שלך לוקח לך עמלה מהחשבון ומעביר את זה לעוד פרצוף יפה של מישהי שבאה לקטוף קצת כסף ולהמשיך לחברה הבאה. אף אחד לא עושה את זה מתוך אמונה שלימה שהוא מפרסם לך את הדברים כי הוא בדק אותם, מאמין בהם, או חושב שהם טובים.
למה חושבים שנאמין בצורה כמעט עיוורת לאותם מפורסמים מפרסמים שבשלושים שניות של גיבוב מוכרים בעיקר את האידיאלים של עצמם?
חברת הביטוח שלך נלחמת מולך שנים כדי שתקבל את מה שמגיע לך, ובמקביל מעבירה את הכסף הזה שמגיע לך לבועז שרעבי.
אני מביא דווקא את בועז שרעבי, כי פשוט לא הייתי מסוגל לשמוע את השיר "לתת" שנשמע מעל רחבת המסדרים בכל טקס השבעה וסיום קורסים בצבא, הופך להיות ג'ינגל של חברת ביטוח שהחליטה להשאיר את שרעבי עם גופיה. עניין של כסף. מתברר שלכל דבר יש מחיר. עוד תלמד לתת.
