המהומות והמתיחות הפוליטית במצרים העלו לשיא את רף החששות מפני הפיכה איסלאמית. שוק הספקולציות התקשורתי פורח. מחַכים. מה שכן מתברר הוא, שבניגוד לתעמולה הקבועה הנשמעת במחוזותינו ומצד מנהיגים מערביים, ישראל אינה הבעיה המרכזית של האזור, וגם לא שורש צרותיו של העולם הערבי. להפך, אנחנו אי של יציבות ועוגן הצלה לעמי האזור מפני הסכנה הגדולה המאיימת על שלום האזור והעולם: התפשטות האיסלאם הרדיקלי וייצוא המהפכה האירנית למדינות נוספות.
התנועה ההמונית העכשווית המזעזעת עמים ולאומים באזור, מציירת את הסכסוך הישראלי-פלשתיני בפרופורציה המתאימה. והיא אינה גדולה. אבל הסכנות הקיומיות מפני הסדרים מדיניים מופקרים נעשו ברורות להפליא. בכל מקום שנוצר ואקום מנהיגותי, אירן או גרורותיה חדרו לשם: כך בעזה וכך בלבנון. כך, חלילה, עלול להתרחש בירדן וברשות הפלשתינית. אבו מאזן וחבריו זקוקים לישראל כדי לשרוד. הם יודעים זאת. גם מסמכי אל-ג'זירה הראו זאת.
זה לא מונע מהם להמשיך ולפמפם את השקרים המוסכמים שנעשו לחם-חוקו של כל שונא ישראל, או ליברל בעיני עצמו שלא למד היסטוריה ואינו מצוי בסבך הכוחות הפועלים באזור, אלא ניזון מהתעמולה של הפלשתינים ואוהדיהם באקדמיה ובתקשורת העולמית (והישראלית).
מבחינה זאת, טוב עושה נתניהו בהציבו את דרישות הביטחון הבלתי מתפשרות כתנאי בל יעבור לכל הסדר עתידי. בעניין זה חיוני לא להשגיח בקטגורים כ
תומאס פרידמן. באזור לא יציב כשלנו, אסור לסמוך על צבאות זרים שיבלמו חדירה אירנית ממזרח או שיגנו על הרשות הפלשתינית. בוודאי שאיננו יכולים לסמוך על הפלשתינים (אפילו הם לא סומכים על עצמם). גם מקרה טורקיה ראוי להילמד: בעלת ברית ותיקה שבאחת הפכה עורה לקראת מהפכה איסלאמית אפשרית, ומתייצבת יותר ויותר לצד אויבינו המושבעים.
עם זאת, בצד השיח הביטחוני, נתניהו חייב לשלב באמירותיו הפומביות גם את שיח הזכויות של העם היהודי. יותר מהשיח הביטחוני, דווקא שיח הזכויות הוא עוגן הביטחון העמוק יותר שלנו, משום שעל כל טענה ביטחונית צודקת שנתניהו יציב, יטיחו בו "קולוניאליזם", "גזלני אדמות", "חדשים מקרוב באו דחקו את ילידי המקום מימים ימימה", "מהגרים אירופים שהשתלטו על אדמות העם הפלשתיני שהיה כאן מדורי דורות". אי-אפשר להוריד את הפלשתינים מעץ דרישת השיבה של הפליטים הפלשתינים רק בטענות ביטחוניות או בהצבעה על כך שמשמעות הדרישה היא השמדת ישראל; אם אנחנו קולוניאליסטים וגזלנים שמקרוב באנו, מהו הצידוק המוסרי לדחות את "הדרישה הצודקת לשוב לאדמות הפלשתיניות הגזולות"?
המערב שומע את התעמולה הפלשתינית השקרית הזאת במינונים גבוהים, בעוד שֶפִּיות מנהיגינו (כמעט) נאלמים דום בנושא הזה. גם בהסדר מדיני, יוסיפו הפלשתינים לטעון כלפי ישראל הריבונית בגבולות הקבע, שכל קיומה של מדינת היהודים מושתת על חטא אסונם של הפלשתינים והמאבק נגד הלגיטימציה של ישראל יוסיף להתקיים.
משום כך, חשוב לחזור ולהזכיר בכל שיח דיפלומטי, פומבי ותקשורתי (גם במסיבת עיתונאים עם מנהיגים אירופים), את הנתונים הפשוטים והידועים, שהקשר של העם היהודי למולדתו חזק ואמיץ ועמוק לאין שיעור מזה של ערביי האזור. בשבוע שעבר נצפה נתניהו מראה למי שעשוי להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, מייק הקאבי, חותם מתקופת בית ראשון שעליו נכתב בעברית עתיקה "נתניהו". הסיומת "יהו" מיוחדת ליהודאים, אנשי ממלכת יהודה, אלפי שנים לפני הגעת האיסלאם לאזור.
החרס של נתניהו אינו קוריוז, אלא דוגמה לטענה עקרונית של ישראל: חיפשנו, אבל לא מצאנו כאן חרסים או חותמות של אלו הצווחים לעומתנו "קולוניאליסטים". בפרספקטיבה היסטורית, דווקא הקולוניאליזם הבוטה והאלים יותר התבצע בידי האיסלאם שחדר הנה במאה השביעית ואילץ את יהודי ארץ ישראל להתאסלם או לגלות מאדמתם. נתניהו ודוברים נוספים צריכים לשוב בלי לאות על האמת הפשוטה שהיא חיונית לקיומנו כאן יותר מאלפי מערכות התראה וסידורי ביטחון: העם היהודי חזר הביתה.
