סוף הסאגה

אחד הטוקבקים לעתירתו של יואב גלנט לבג"ץ: "כאשר מבקר המדינה והיועמ"ש, כל אחד לחוד, סבורים שבמצב שנוצר, יש לבטל את המינוי, איני מבין את התעקשותו של גלנט לקבל את המינוי שכבר בוטל ע"י הממשלה. האם גלנט רוצה לכפות על הממשלה למנות אותו כרמטכ"ל? האם ראוי שאלוף בצה"ל, עותר נגד הממשלה שהיא הסמכות למנותו, או לפטרו? "האם גלנט רואה עצמו מפקד על צה"ל בניגוד לרצון הממשלה ותחת צו של בג"צ? האם אין כאן אובססיביות בלתי סבירה שמצביעה על ליקוי משמעותי (אי הבנת המציאות) במאפייני האישיות של גלנט? מה זה ? האם אתה אדון גלנט נולדת לרמטכ"לות וכל המועמדים האחרים (שלא פחות מנוסים ממך) מסכנים את המדינה? אם גלנט סבור שנעשה לו עוול, עליו לוותר כעת על מועמדותו ולהילחם על צדקתו לאחר מכן. התעקשותו כעת לקבל את הפיקוד על צה"ל, בניגוד להחלטת ממשלה, היא טירוף מוחלט ונראה לי שגלנט יורד מהפסים ואינו ראוי לשמש כרמטכ"ל!!" ועל זה נאמר: קול המון כקול שדי.

המשפט האחרון בתשובתה של המדינה לבקשתו של גלנט לצו ביניים נגד ביטול מינויו: "המשך הדיון בעניין זה כעת עלול להחריף את 'הסחרור' בו מצויים צה"ל ומערכת הביטחון בימים אלה, כשהמשך אי-הוודאות בנושא יגרום לדעת ראש הממשלה ושר הביטחון לנזק רב לאינטרסים ביטחוניים ולאומיים חשובים ביותר". ועל זה נאמר: טלו קורה מבין עיניכם.

אני מבקש לחזור בי מתמיכתי בהארכת כהונתו של גבי אשכנזי עד לסיום סאגת מינוי מחליפו. ככל שאני רחוק מלסמפט את אהוד ברק, וככל שאני סבור שאשכנזי עשה עבודה נפלאה בשיקומו של צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה, הרי שאם שר הביטחון והרמטכ"ל במדינה דמוקרטית אינם מסתדרים - הרמטכ"ל הוא שצריך ללכת. אין זה משנה כרגע מה הפך את מערכת היחסים בין ברק לאשכנזי לעכורה כל כך. אני מוכן להאמין שברק הוא האחראי העיקרי, בשל אופיו, אך בשביל לריב צריך שניים, ויש יותר מאשר רמז לכך שגם אשכנזי (או לפחות מקורביו) לא טמן את ידו בצלחת. אבל, כאמור, זה לא משנה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מצב של העדר כימיה אישית בין שניים משלושת האנשים הנושאים באחריות הראשית לבטחונה. ברק, כמו ברק, לא מסוגל לתת הסבר כן ואמיתי גם כאשר הוא עושה דבר נכון. במקרה הזה, הוא בחר להשמיץ את אשכנזי במקום לומר בפשטות: אני מעריך מאוד את הרמטכ"ל, אבל אנחנו לא מסתדרים ולכן - לטובת המדינה, בטחונה ואזרחיה - אני עומד על כך שהרמטכ"ל יסיים את כהונתו במועד שנקבע. אני, כאמור, סבור שהפעם ברק צדק - לפחות במעשה, גם אם לא בהנמקה. ועל זה נאמר: מודה ועוזב ירוחם.

שני עורכי דין עתרו לבג"ץ בבקשה למנות את גלנט לרמטכ"ל. הם כמובן נזרקו מכל המדרגות - ביהמ"ש לא יידרש להליך שנוגע לאדם מסוים, אם אותו אדם לא ביקש את עזרתו - אך בינתיים קיבלו את 15 שניות התהילה שלהם. במקביל קראנו על כך שמשפחתו של מדחת יוסף שוקלת לעתור לבג"ץ נגד מינויו של בני גנץ, ויש גם רמיזות על כך שתוספת הבנייה הבלתי-חוקית שבנה תובא גם היא לפתחו של בית המשפט העליון. וזה אחרי העתירות נגד יואב גלנט ויאיר נווה. די כבר. אי-אפשר לנהל את המדינה בכלל ואת צה"ל בפרט דרך בתי המשפט. הריצה המטורפת הזאת לבג"ץ חייבת להיפסק. אם השופטים לא רוצים או לא מסוגלים לעשות זאת, הכנסת צריכה לעשות זאת ולהגביל את זכות העמידה של העותר הציבורי. במצב הנוכחי, כולם עוסקים בכסת"ח משפטי במקום לדון בכובד ראש ולקבל החלטות ביישוב הדעת. ועל זה נאמר: הפיקח יודע לצאת מצרה שהחכם לא נכנס לתוכה.

דוגמה להתנהלות נבונה קיבלנו מצידו של השופט אליקים רובינשטיין. ברגע בו דחה את בקשתו של גלנט לצו ביניים נגד ביטול מינויו, חיסל רובינשטיין את עתירתו ואיפשר לסיים את הסיפור. יש לא מעט שופטים שהיו נותנים את הצו, מכל מיני סיבות ענייניות יותר וענייניות פחות, ומעצימים את הנזק הכבד שנגרם לצה"ל ולמדינה. לכן מגיע לרובינשטיין יישר כוח על השכל הישר שגילה, וכדאי מאוד שעמיתיו יילכו בעקבותיו - גם באופן כללי, וגם באופן ספציפי אם יידרשו כעת לבחון את מינויו של גנץ. ועל זה נאמר: החכם עיניו בראשו.

המשימה לשקם את צמרת צה"ל היא הראשונה שצריכה לעמוד על סדר יומו של הרמטכ"ל הנכנס. כמעט שכחנו את פרשת הרפז, אשר גילתה לעין כל עד כמה האלופים שלנו עסוקים בחשבונות אישיים, תככים ואפילו סכינאות. גנץ צריך לאתר את המוקדים (זה לא צריך לקחת לו יותר מדי זמן, הוא הרי היה סגן הרמטכ"ל עד לפני כמה חודשים) ולטפל בהם ביד קשה: לקרוא אותם לסדר או אפילו לסלקם אם אין ברירה אחרת. מוזר שצריך לומר את המובן מאליו, אבל זה המצב: יש לנו מספיק איומים מבחוץ מבלי שצה"ל יצטרך לעסוק גם בסכנות מבפנים. קצין בכיר שאינו מבין זאת, חייב ללכת הביתה. הרמטכ"ל - לטיפולך. ועל זה נאמר: בהצלחה.