ניצחון השמאל הישראלי

ג'ומס מוסר לנו בצער רב, כי על-פי כל נתוני הסטטיסטיקה שהוא מקבל מארגון OECD, ישראל מצוייה בפיגור ניכר ביותר לעומת מרבית המדינות החברות. מצד שני, היא המדינה היחידה שמאזן התשלומים שלה חיובי, חובה הלאומי מצטמצם, וכי יחסית לגודלה, יש לה נציגות מרשימה בכל התוצרים האינטלקטואלים והתעשייתיים. כיצד ליישב סתירה זו? ג'ומס אינו מנסה לומר דברים העולים בקנה אחד עם ההיגיון, כמו כי הסטטיסטיקות שהוא מקבל הן תוצאה של שקלול נתוניהן של האוכלוסיה הערבית והחרדית, אשר בלשון המעטה אינן משפרות את מעמדה של ישראל בתחומים רבים. השימוש העיקרי של ג'ומס בסטטיסטיקות הוא להוכיח את הכּנֶסֶת על זילותה, בכך שבמקום לדון בנתונים הבלתי מחמיאים בנושאי החינוך והעוני, היא עוסקת במקורות המימון של ארגונים אנטישמיים כמו "עדאלה" שמהם ג'ומס מצד אחד אומנם מתנער, אך מצד שני – תומך בחלק נכבד ממאבקם. ג'ומס מייחס חשיבות רבה למסמכים המודלפים של הרשות הפלשתינית, ולתואמיהם – הדלפותיו של אהוד אולמרט בידיעות אחרונות – אודות מוכנותם של שני הצדדים לחתום על הסכם. מדוע אם כך, כאשר שני הצדדים נמצאים במרחק של שרבוט אחד על הנייר מהשגת שלום היסטורי, מהעלאתם של אולמרט ושל אבו-מאזן לפסגת העולם – פרס נובל לשלום, נשיקות במדשאה של הבית הלבן, אהבת האומות והתקשורת – לא קרה הדבר? לג'ומס יש לכך הסבר פשוט וממצה: כי הפרטנר שלנו לשלום הוא חבורת ח'ארות. כך במפורש, בישירות קיבוצניקית. מדוע אם כך יש לחתור להסכם שלום עם חבורה כזאת שאי-אפשר להאמין לאף מילה שלה? כי אין פרטנר אחר. קו הגבול חייב לעבור 800 מ' מזרחית ללהב, באמצע עמק בקעת יובל, ולא מטר אחד מזרחה ממנו. לשאלה "מדוע לא?" השיב ג'ומס במבט מזוגג, שכן שאלה הגיונית המתבקשת מן הדיון אינה בתחום המחשבה של נציג השמאל. לעומת זאת לי, אדם מן היישוב, דווקא יש הסבר מדוע זה בסדר לחתום על הסכם עם ח'ארות. מכיוון שהקיבוץ של ג'ומס, ובתיהם של שאר תומכיו, אינם צפויים להריסה בעקבות הסכם זה שעל-פי מתווה ז’נבה, בעוד שבתיהם של מתנגדיו הפוליטיים הבנויים 801 מטרים מזרחית לביתו של ג'ומס, ייהרסו גם ייהרסו. אולי, לאחר שייהרסו בתי המתנגדים, תפרוץ כאן אותה מלחמת אזרחים שאליה מייחל השמאל הישראלי, שסופה יהיה מיגור התופעות המכוערות של שמירה על חברון ועל מערת המכפלה, גם אם הן קדושות לעם היהודי הרבה יותר מלהב, אליבא דחבר הכנסת ג'ומס אורון. ורק אז תיכון כדת וכדין המדינה היהודית והדמוקרטית שאליה מייחל השמאל הישראלי. אחרי שבעים שנה ושש מלחמות, אחרי ש'“על המשמר”' שבק והקומוניזם התפרק, השמאל הישראלי עדיין דבק בתכונה עיקרית המייחדת אותו: נתק בין העובדות לבין המסקנות והעמדות. אורון נדרש לעובדה שמאז 1992השמאל הישראלי המוצהר – מרצ והאגף השמאלי של מפלגת העבודה – מאבד מכוחו מבחירות לבחירות. ולא איש כמוהו ייבהל מהצגת עובדות בלתי נעימות. ניצחון השמאל הישראלי אינו מתבטא בתהליך הדמוקרטי של בחירות, אלא בעובדה שמפלגות המרכז – קדימה של ציפי לבני ושאול מופז, הליכוד של בנימין נתניהו ובני בגין, והעבודה-עצמאות של אהוד ברק ושלום שמחון, קיבלו עליהן את התזה המרכזית של השמאל: חלוקת הארץ על יסוד קווי 1948 (כך במפורש ובעיקשות!) והסכם שלום עם ה"פלשתינים" שיסיים את הסכסוך הישראלי-"פלשתיני" – זאת למרות ש-20 אחוז מן הישראלים הם פלשתינים לכל דבר ועניין, על-פי דעתו של ג'ומס. העובדה שזה "מה שיהיה בסופו של דבר", וכי "אין פתרון אחר" שיאפשר לילדינו ולנכדינו לא לאחוז בשלח, אינה ניתנת לערעור. זאת, מכיוון שכידוע הנבואה לא ניתנה לשוטים, אלא לשמאלנים גאים שאצלם השלום הוא עכשיו כבר 45 שנה. זהו הניצחון האמיתי של השמאל, וגו'מס יכול לעזוב את הכנסת בידיעה כי כל מפלגה שתגיע לשלטון, גם אם תישבע לארץ ישראל השלמה, תהפוך את עורה, חברבורותיה ילבינו כשלג, וגם היא תשאף למסור את הארץ לידי הנאצים העדכניים. מספר מסקנות מתבקשות אפוא מחוג בית בן שעתיים עם נבחר ציבור. האחת, שטוב לדעת מפי אחד מזקני חברי הכנסת, שההצבעה שלנו היא חסרת ערך, מכיוון שתוצאת הבחירות כתובה מראש על-ידי השמאל, בדיוק כמו הבחירות במצרים, בירדן, בסוריה ובתוניס. שתיים, שאין שום עובדה, היסטורית כעדכנית, שיש באפשרותה לשנות כהוא זה את מסלול המחשבה המעוקם של השמאל המכנה את עצמו ציוני, למרות שבכל דיון הוא מוצא עצמו בעצה אחת עם מפלגות הג'יהאד הערבי המיוצגות לתפארה בכנסת ישראל. שלוש, שאין תחתית לתהום שאליה מוכן השמאל הישראלי לצלול, על-מנת להוכיח את התזה המופרכת שלו, כולל מפגשים עם ראשי הארגונים האיסלאמו-נאצים הרצחניים ביותר, ואין אדם חי המתאים לתואר זה ממרוואן ברגותי. ג'ומס אומר כי בעוד חדשיים הוא מתפטר מן הכנסת. דא עקא שיורשו יהיה ככל הנראה אף שמאלני ממנו, ובחלוקת ירושלים ינוחם. עם ניצחונות כאלו, מי צריך תבוסות?