הסיפור שהפך לקלאסיקה, על הבעל הזקן שאינו יכול לעבר את אשתו, ומתפתה לשלם הון לצעיר יפה תואר המתחזה לרופא צרפתי, שיתן לה את הנסך מצמח הדודאים, הידוע ביכולותיו לגרום לאשה להיכנס להריון - אינו הסיבה היחידה להצלחה הגורפת של ההצגה בבית לסין. ראשית דבר - העבודה של הבימאי הצעיר והמחונן גלעד קמחי עם הקבוצה, איתה כבר יצר כמה הצלחות בבית לסין - מפרה ומזינה את כולם להחצין את המיטב שבהם.
קבוצת צעירים זו, שברובה מורכבת מזמרים נהדרים שהם גם שחקנים מחוננים ורקדנים, עובדת כאן מבחינה ויזואלית על היופי שבתנועה, עם או בלי מסכות, במיטב המאניירות של הקומדיה דל ארטה (סוג של תיאטרון רחוב שהתפתח באיטליה בראשית הרנסנס). קמחי בהצלחתו כבמאי וכוריאוגרף, ממלא היטב את החסר הקיים אצלנו בבימאים טובים, והוא מהמעולים שבהם.
אך לא רק. הטקסט הקלאסי הועשר בהברקות מילוליות הקשורות לכאן ועכשיו. והכל - תוך ביקורת מושחזת משולחת לכל צד, עד כי אינך פוסק מלצחוק. תפאורת תיאטרון הרחוב המלבבת המעוצבת בידי ערן עצמון - אותנטית, אך גם משנה מקום התרחשות תוך שניות. זה כשלעצמו מהווה מראה מרענן, לאחר צפיה בכ"כ הרבה הצגות חפות מכל תפאורה... והרי תיאטרון הוא לא רק מציאות גרידא, אלא הרבה מעל ומעבר. לכן מותר להגזים, לפאר ולהרחיב את הדימיון.
וזה מה שקמחי עושה בהצגה בעזרת השחקנים והיוצרים המצוינים. כמו גם המוזיקה המקורית התוססת של אמיר לקנר הצעיר, והתאורה המשובחת של קרן גרנק. מה שמיוחד הצגה זו הן התלבושות מלאכת המחשבת של אולה שבצוב, בעזרתן הדגישה את איפיוני הטיפוסים ויצרה מהן יצירות אמנות בפני עצמן. עיצוב התלבושות של אולה מזכיר לי את תקופת הזוהר בנושא, ברבע הראשון של המאה העשרים, כשכל גדולי הציירים, כולל שאגאל, עיצבו תלבושות לתיאטרון. את רישומיהם ראיתי כחלק מתערוכות ענק כמו "פאריס-ברלין" בפומפידו. כך תלבושתו של הבעל הזקן (יוסי טולדו, הקומיקאי המופלא מכולם) כחוש הגוף ובעל הכרס וה"פעמונים" המידלדלים... שעצם מראה לבושו מגרה את בלוטות הצחוק שלך. את רעייתו הצעירה, רויטל זלצמן החטובה והיפה, היא פארה בלבוש המדגיש את חמוקיה בתוספת חבל הקשור לידיה - שהעניק לדמות מראה של רקדנית בלט. כך כל תלבושת בהצגה היא יצירה.
לדיקלה הדר, שהיא גם זמרת מחוננת במיוחד (כמו הדיוות רויטל זלצמן והילה זיתון - אמה היפה, הסקסית והאנוכית במחזה) - יצרה תלבושת שבתוך שניה הפכה לתלבושת גבר, כדי למלא את תפקידה הבולט בסיפור, של ליגוריו, התחמן המארגן לקאלימקו (שלומי טאפיירו המצודד, המתחזה לרופא) את החוזה עם הבעל, שיאפשר לו להזדווג עם האשה הצעירה חופשי. דקלה בעושר הבעותיה וכישרון התנועה שלה, היא הגורם המניע את כל ההתרחשויות בהצגה.
אסף בן שמעון כסירו, הוא יד ימינו של קאלימקו, דמות קומדיה דל ארטה טיפוסי. דניאל אפרת, הכומר מלא הדרת הכבוד, דרכו שם מקיאוולי לצחוק את הכהונה, נוטל חלק במזימה, בשכנעו את האשה לשכב עם זר, כדי להתעבר. הוא בונה דמות מכובדת, חסודה אך מעוררת את צחוקנו בצביעותה. בעיקר בסצינות שלו עם האלמנה המגיעה אליו לווידויים בלתי פוסקים (טל-יה יהלומי-לוי) גם היא בתלבושת מעוצבת אמנותית בלתי רגילה, שגורפת מהקהל צחוקים ללא הרף בשלל כשרונותיה. ידידיה ויטל מתגלה כאן ככישרון קומי נדיר, בתפקידו כפרח, כמורה תאוותן וכמנהל להקת השחקנים (כי הרי כולם כאן שחקנים בתיאטרון-רחוב).
תיבולו של המחזה בקטעי ריקוד ותנועה יצירתיים ומלהיבים של הבימאי והכוריאוגרף גלעד קמחי, הדגשת התנועה בד-בבד עם חידודי הלשון בתרגומו של יעקב שבתאי ובמשפטים העכשווים שחיבר קמחי עם הצוות - יוצרים מחזה מהנה בצורה לא רגילה. הקהל שאג בסיומה של ההצגה מרוב התפעלות. ואכן, ל
ציפי פינס מגיע צל"ש על כשרון הבחירה שלה בשחקנים כה מופלאים, ובהעמידה את הדור הבא של התיאטרון, שהופך כבר לדור הנוכחי, הודות לגיבוש, לעבודת האנסמבל, וליוצרים הנהדרים.
תיאטרון קומדיה דל ארטה במיטבו. לרוץ לראות.
