העונה החביבה עלי בשנה היא עונת החורף. העננים, הגשמים, שעות החשיכה המוקדמות, מתאימות למצב הרוח הכללי שלי. אשתי, לעומת זאת, מתייחסת לחורף כאל טעות של הבריאה, והסבל העובר עליה בעונה זו של השנה משול לאסון
הומניטרי. כבר בתחילת הסתיו, עננה של עצב שורה עליה, והיא נמוגה רק עם המעבר לשעון קיץ בתחילת האביב. עלי השלכת הנושרים בגינת הבית מזכירים לאשתי את השנים החולפות, את שערות ראשי הנושרות, וגם את הגנן המתרשל בעבודתו.
התחושה שהחורף נמצא בפתח, מביאה אותה לקדחת של פעילות, ובבית מוכרזת כוננות חורף. פיג'מת הצמר מגוהצת ומונחת בחזית הארון, נעלי הבית החורפיות תופסות את מקומם של הסנדלים, מטריות מונחות משני צידי דלת הכניסה, ודוד המים החמים מתחיל לעבוד מסביב לשעון. לטיפול מיוחד זוכה שמיכת הפוך. כבר עם המעבר לשעון חורף, שכזכור קורה אצלנו באמצע הקיץ, אשתי מאווררת את השמיכה, מצפה אותה בציפת פלנל, ולאחר יומיים של היסוסים, היא נפרשת לאחר כבוד על המיטה בחדר השינה.
עם רדת הערב, אשתי מוודאת שתאורת החירום תקינה, במקרה שתהיה הפסקת חשמל, מדליקה נרות ריחניים בסלון, מתיישבת מול הטלוויזיה, ועוקבת אחר כל תחזיות מזג האוויר המשודרות בכל תחנת שידור המופיעה בממיר. והתחזיות מכניסות אותה לחרדות של ממש: ברוסיה גשום, באלפים מושלג ובאסיה שיטפונות. ההבהרות השקולות שלי, והידע כמורה לגיאוגרפיה, שאנחנו באזור ים תיכוני, וחורפים כאלו נדירים אצלנו, אינם משכנעים אותה. היא בשלה. החורף בפתח, והיא מתקשה להתמודד עם הגשמים והרוחות הצפויים להגיע. כדי להקדים תרופה למכה, היא ממהרת להיכנס למיטה, שהופכת לממ"ד בפני גלי קור, בשעות מוקדמות מהרגיל.
עקב שינויים שנעשו בגג ביתנו, טיפות הגשם הפוגעות בו, נשמעות כלהקת מתופפים אפריקנית. וכך בלילות גשומים, אנו מתעוררים מקולות התופפים על הגג, וממתינים בחרדה לרגע בו יפרצו המים, וישטפו אותנו במפל אדיר. כדי להתגונן, מתכרבלת אשתי תחת השמיכה, ואז מתחיל ליל קרב.
