מלחמות הגנרלים האלו שהתקיימו בעבר, שופכות אור גם על מלחמות הגנרלים של היום, כאשר בדומה למה שהתרחש בעבר, גם המאבק שפרץ בתקופה האחרונה בין אשכנזי לברק הוא מאבק פוליטי מסוכן, שיכול לעלות לישראל במחיר כבד. ברק ואשכנזי נאבקים על עתיד פוליטי, כאשר דמותו ופעלתנותו של אשכנזי מאיימת על הסמכות של ברק, שעד היום נחשב לסמכות העליונה בתחומי הביטחון. אשכנזי, שאהוד מאוד בציבור, מחוזר על-ידי גורמים פוליטיים רבים, וברק שיודע זאת ונאבק על ההישרדות שלו, מנסה לקעקע את הסמכות הביטחונית של אשכנזי, שעד היום הייתה נתונה רק לו. אשכנזי וברק עושים שימוש לא ראוי במערכת הצבאית הביטחונית כדי לקדם את עצמם בפוליטיקה, ובכך שניהם מסכנים ופוגעים בבטחון המדינה. אולי הגיעה עכשיו השעה לשים סוף לתופעה ולחסל את מלחמות הגנרלים, על-ידי כך שנוציא את הפוליטיקה מהצבא? כנראה שהדרך היחידה לעשות זאת, היא להוציא את הצבא מהפוליטיקה, ובכך להבטיח את המעמד הממלכתי של תפקידי הפיקוד בצה"ל.

במלחמת סיני פרץ "קרב הגנרלים" הראשון, בין הרמטכ"ל משה דיין לבין אלוף פיקוד דרום אסף שמחוני, שהופקד על החזית מול מצרים. הרמטכ"ל דיין האשים את שמחוני בהפרת פקודה, כשהחליט להכניס את חטיבה שבע לסיני, מבלי לקבל פקודה ברורה מהדרג המדיני. בדיעבד, התברר, שהמאבק בין שמחוני ודיין לא היה במהותו רק מאבק מקצועי, אלא נבע בעיקר מהתחרות הפוליטית ביניהם. שמחוני ודיין, שהיו שניהם חברי מפא"י ומקורבים לבן-גוריון, ידעו כי לתפקידם במלחמה תהיה השפעה מכרעת על עתידם הפוליטי, ולכן נוצרה ביניהם יריבות מסוכנת, שהשפיעה על ההתנהלות הצבאית שלהם. האמת, במלואה, כנראה לא תצא לעולם לאור, אבל בין אם דיין ניסה להטיל את האשמה על שמחוני בגלל הרצון לשמור על היוקרה הפוליטית שלו, ובין ששמחוני אכן בחר להתעלם מפקודות כדי להאדיר את עצמו - מדובר היה במאבק שגרם במלחמה נזק קשה לישראל. ישראל, במידה מסוימת, נכנסה למלחמה מיותרת ולא מתוכננת שבה נהרגו מאות חיילים, כאשר לפי התכנון המקורי היא הייתה אמורה לחכות להתערבות של המעצמות, ולא הייתה צריכה לפלוש לסיני. המאבק בין הגנרלים השפיע על כל דרגי הפיקוד בצבא, ולכן הוביל גם לכישלון בקרב המיתלה, שבו נהרגו מעל שלושים צנחנים כתוצאה מכך שאריאל שרון, אז מפקד חטיבה, התעלם מהפקודות של מפקדיו.

קרב הגנרלים השני שאינו מנותק לחלוטין מהקרב הראשון פרץ במלחמת יום כיפור, כאשר מעבר לכשלים האחרים, היו גם כשלים חמורים שנבעו ממאבק פוליטי בין-מפלגתי, שחדר לצבא. המאבק פרץ בהתחלה בין אלוף פיקוד דרום שמואל גונן והאלוף אברהם אדן, לבין אלוף במילואים אריאל שרון. שרון חזר לצבא לפקד על אוגדה לאחר שיזם את הקמת הליכוד, ונרשם כמתמודד לכנסת, כאשר לעומתו האלוף אדן, שהיה גם הוא מפקד אוגדת מילואים, היה יליד כפר גלעדי ואיש פלמ"ח, ולכן זוהה כאיש מערך. הפוליטיקה חדרה לצבא כבר בתחילת המלחמה, כאשר האוגדה של שרון קיבלה את הכינוי אוגדת הליכוד, ואוגדתו של אדן זוהתה כאוגדת המערך. בקרב הבלימה הראשון בסיני, התחילו המאבקים בין הגנרלים כאשר אדן וגונן (כנראה שגונן היה קורבן במאבק בין שרון לאדן) טענו ששרון אינו ממלא אחר פקודות, ולא הגיש סיוע לאדן שנקלע למתקפה קשה בקרב זה, ושרון מבחינתו טוען שהפיקוד הוא לקוי והוא שהוביל לכישלון הבלימה. גונן אף ביקש מהרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) לפטר את שרון, אבל הוא סירב לעשות זאת, ובמקום זאת שלח את הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב לזירה, כדי לתגבר את צוות הפיקוד. מהלך זה לא סיים את קרבות הגנרלים אלא רק העצים אותם. שרון, מבחינתו, לאורך כל המלחמה חש שהמפקדים בזירה שלו והרמטכ"ל מייצגים את מפלגת העבודה, ומנסים לגזול ממנו את הרווח האלקטורלי של תהילת המלחמה, ואילו המפקדים האחרים חשו שהפעלתנות של שרון מסכנת את הצבא. מאבקים פוליטיים אלו גרמו לשורה של כשלים חמורים, שעלו לישראל במחיר כבד, שניתן היה להימנע ממנו.