הריקבון הוא תהליך מהיר של התפוררות. חפצי-חיים מרחיקים עצמם מן הרקב על-ידי איזולציה של כל הרקוב באתרים רחוקים ככל האפשר. בידוע הוא שרעת הריקבון מדבקת את כל סביבותיו. תשאלו כל חקלאי מזדמֵן. טיפול מבוקר בזבל הזה יכול להפוך אותו לדשן יעיל ברבות הימים, אך החובה להרחיק את הדומן הזה מן החי נדרשת במפגיע. חובה לזהות את המפגע הזה מוקדם ככל האפשר ולסלקו מיד יחד עם כל מה שבא עימו במגע. בלי שום אֶה בֶּה צִיגָלֶה מֶה, מדובר בהתמודדות על החיים.
העיתונאית אבירמה גולן רואה בְּריקְבון רבדים מסוימים בחברה הישראלית - שיקוי בריא. היא בעד טיפוחו אף על-פי שהדשן ההכרחי לו הוא אנשים חיים. עצם קיומו של המֶקֶק בתוכנו חשוב לה והיא זועקת על שימורו והתפתחותו עד לִנְמֵקוּת כל החברה כולה. היא לא לבד, רבים הם התובעים זאת בשם זכות האדם להירקֵב. אין ברירה אפוא אלא להעלות מן האוב את הזכות שלא להירקב, להילחם בריקבון הזה עד לסילוקו המוחלט ולהותיר תחתיו חומר חיטוי חריף.
במה דברים אמורים:
"מחר אמורה הוועדה לענייני חקיקה של הכנסת לאשר לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק 'איסור הטלת חרם' - עוד הצעה היסטרית, מבית מדרשם של הימין ו
דליה איציק, שמבקשת לגונן על מדינתנו הקטנטונת והחלשה, המותקפת מבית ומחוץ" (אבירמה גולן, "החוק להפחדת האזרח", הארץ - 14.2.11).
וגם:
"מאחורי מטרה מוצהרת זו מסתתרת מטרה בעייתית יותר. ליוזמי החקיקה המפוארת של השנים האחרונות - חוק הנכבה, חוק הנאמנות, חוק ועדות הקבלה, חוק שלילת האזרחות ('חוק בשארה') וועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת מקורות המימון של ארגונים - אין למעשה כל עניין בשאלות של חוקיות וחוקתיות. כל מה שהם רוצים הוא לעשות דה-לגיטימציה של המחאה והדעה הפוליטית, ולהפחיד" (שם).
מטרה בעייתית? למה? למי הועילה אי-פעם גַּנְגְּרֵינָה? מי שמתעקש להירקֵב, שיירקֵב לו! למה להדביק אחרים?
