אנחנו אחרי יום המשפחה ואחרי יום האהבה . לפתחנו עוד מעט יתייצב בכל יופיו יום האישה הבינלאומי. את המסורת העממית של היום הזה חשתי בשש שנות עבודתי בשליחותי החינוכית ברוסיה ובבילרוס . בתי הספר היו ספוגים בניחוחות של זרי הפרחים, שהוגשו למורָה, לעובדת משק הבית בבית הספר, למזכירה, לעובדת במטבח, לאימהות של התלמידים, כל סבתא התכבדה בזרי פרחים.
היה זה מראה מרהיב לראות את הנשים, העובדות בבית הספר יוצאות בדרכן הביתה עמוסות בזרי פרחים. מיותר לציין, שבתחילת חודש מרס שוטפת את הארץ עדיין קרה, ופרח זה מצרך יקר. למרות הכל ברחובות הערים מורגשת תנועה של נערים וגברים עם פרחים בידיהם - תשורה לאישה, לאם, לרעיה, לחברה .
אני מבקש ברשימה זו לפרוע את חובי ליום המשפחה וליום האהבה שכבר מאחורינו, ולשלוח מקדמה לקראת יום האישה הקרב, בהגשת שי, שהוא פרי שוטטות במקרא ובספרות המדרש במטרה לבחון את מקומה של האישה בארון הספרים היהודי העתיק.
להוציא מקרה אחד במגילת רות (א' 3, עקב מות הבעל), בה הגבר נקרא על שם אשתו - "אֱלִימֶלֶך אִישׁ נָעֳמִי", הרי בכל המקרים האישה נקראת על שם הבעל. רבים הם המקרים בספרות המקראית, המתארים ביטול אישיות עצמית של האישה בלווי תיאורים פוגעניים, כאשר ניטל ממנה שמה ומה שנותר זה - "אֵשֶׁת לוֹט", "בַּת יִפְתַּח", "אֵשֶׁת מָנוֹחַ" ועוד. כבר בהצגת השם בא לידי ביטוי יחסי קנין - האישה היא קנינו של הגבר.
אני מאחל לכל הנשים, שלא תדענה בחייהן את רגעי האימה, שפקדו את הפילגש של איש לוי מירכתי הר אפרים ואת בת האיש הזקן בישוב בשם גבעה בחבל בנימין, שמוכנים לתת את הנשים לבהמיותם של אנשי הישוב גבעה. כואבת השתיקה וההשלמה של הסופר המקראי עם אירועי סדום ועמורה שפקדו את הישוב גבעה. התגובה שהייתה על מעשה דומה בסדום ועמורה - שם אצל הגויים - זוכה לתגובה קשה מצד סופר ספר בראשית וגררה אחריה ענישה קטלנית.
אילו אצלנו בדיוק אותה מהדורה פלילית של פגיעה בכבודה ובגופה של האישה בעיר עברית עוברת בשתיקה רועמת על-ידי התקשורת והעיתונות. כן , קשה להבין מדוע דוממים הסופרים והכתבים של ספר שופטים (שופטים י"ט) , כאשר לנגד עיניהם נעשה מעשה תועבה של אונס המוני ומעשי סדום בגופה של פילגש בישוב גבעה.
למרבה הצער, הנשים בסיפור המקראי, כולל הזרות, הן בדרך כלל נתפשות כנשים המאיימות על הסדר החברתי, לכן מתעצמת החובה בסיפור המקראי ליטול אחריות על האישה וזאת כדי למנוע סטייה . מכאן שהמעמד של האישה בחלק הארי של המקרים המתוארים נקבע על-ידי הגבר הקובע בחייה . והגבר זה האבא, או הבעל או האח הבכור.
גם כאשר אישה נוטלת יוזמה, ואפילו יוזמה רדיקאלית כמו יוזמתה של תמר אשת ער - המביאה את חמה, יהודה, ליחסי אישות עימה כדי לחלצה מהמצב אליו נקלעה בעקבות מותו של בעלה - חז"ל בפירושים רבים הצליחו לצמצם את המסר המרדני הנועז במיניותו, בהופכם את תמר לאישה מאוד צייתנית, ממושמעת וכנועה. המדרש אינו וכול לקבל את תמר, האישה הדעתנית, היוזמת שאינה מוכנה להתפשר על עקרונות, לכן הוא מקדיש מאמץ רב שהמסקנה שלנו הקוראים תהיה - תמר היא אישה צייתנית וכפופת ראש.
הסופר המקראי אינו נמנע מלהשתמש בפיתוי המיני כנשקה של האישה אל מול גברים כהי חושים. אם מדובר בנשים גיבורות, המחלצות את העם ממצוקה מדינית,כמו יעל אשת חבר הקיני על אדמת הגליל או אם זו אסתר,שאין לה אב ואין לה אם, על אדמת פרס . יעל בגליל ואסתר על אדמת הנכר בפרס, כל אחת בדרכה, מפעילות את נשק הפיתוי.
בשני המקרים האלו המטרות הן "כשרות", אך מצער וכואב, שהפיתוי המיני מציג גם את האישה, כמי שמבקשת לקדם מהלכים אישיים. חווה מפתה את האדם בתפוח האהבה, נעמי מפתה את בועז בגורן במעשה אהבה. אי אפר שלא להתייחס לפיתוי של אישה פלשתית, שלמרגלות געש מיניותה חסרת הגבולות, נפל שדוד שמשון בן מנוח מצרעה, שיועד לחיים של נזיר אלוהים מילדותו. לצערי, הסופר אינו מסתיר את הנימה הגברית השובינסטית ומגמד לעתים את דמותה של האישה. הפיתוי עומד לה כקו זכות רק אם יש לכך הצדקה של מעשה לאומי.
השוטטות במקורות המקראיים מצביעה על תופעת העקרות כאות קין לאישה, שטוב מותה מחייה, כפי שמבטאת רחל בצעקתה ליעקב בספר בראשית ל' 1: "הָבֵא לִי בָּנִים וְאִם אֵין אֲנִי מֵתָה". האישה בספרות המקראית מעדיפה את מותה מאשר לחיות חיי אישה עקרה, חיי אישה שנטלו ממנה את ההוויה הנשית. בקשת המוות של רחל נובעת מהוויה דתית שובינסטית, שקבעה נורמות חיים כואבות לפיהן - עקרות היא חרפה. יותר מכל היא חרפה דתית כלשון הכתוב בבראשית ל-23 - "אֱסוֹף אֱלוֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי".
במקרא מוזכרות במפורש ארבע נשים עקרות , שלוש מהן מופיעות בספורי האבות: שרה, רבקה ורחל, והרביעית - אשת מנוח, אמו של אחרון השופטים. המדרש מתיחסים לשבע עקרות: שרה, רבקה, רחל, לאה, אשת מנוח, חנה וציון.
מעניינת מאוד תשובתו של פרופסור מרדכי ווינפלד לשאלה מדוע חוזר ונשנה מוטיב העקרות בספורי האימהות שלנו. לשיטתו של וינפלד העקרות היא מכשול ככל המכשולים, אך בהדגשת הקושי החוזר ונשנה של עקרות רצה הסופר המקראי להדגיש את חלקו ואת מעורבותו הישירה של האל בעיצוב ראשיתו של העם. מוסיפה פרופסור יאירה אמית במאמר שכונס בספר המאמרים "קוראות מבראשית" עמ' 136: "הצגת כל האימהות כעקרות, משמעה שאלוהי ישראל, השולט בפוריות, היה מעורב ישירות, ולא מאחורי הקלעים, בהורתו ולידתו של עם ישראל"
לקראת יום האישה הבינלאומי אני מבקש לסור אל הסיפור המקראי להפגש עם אימהות ושפחות, עם דמויות מרכזיות לצד דמויות זנוחות ושוליות בעלילות הסיפורים המרגשים. להאזין לקולות וגם לשתיקות - להקשיב לקולה של אישה.
