"ממציא שיטת הפל-קל נשלח לארבע שנות מאסר: בית המשפט המחוזי בירושלים גזר ארבע שנות מאסר על המהנדס אלי רון, ממציא שיטת ה"פל-קל", בעקבות האסון באולמי ורסאי שגבה את חייהם של 23 בני אדם. 22 חודשי מאסר נגזרו על המהנדסים שמעון קאופמן ודן שפר. חצי שנת מאסר נגזרה על המהנדס אורי פסח. השופט
משה גל: "ה'פל-קל' היא למעשה אלי רון, וניתן לכנותו 'מר פל-קל'. הוא אבי החטא הקדמון" (y-net אבירם זינו - 31.5.2007).
מדוע? בגלל רשלנות. אינני מאמין שהמהנדס הנ"ל התכוון לרצוח נפשות. הוא גם לא נאשם ברצח, הוא נאשם ברשלנות. אסור להתרשל! על רשלנות משלמים מחיר כבד ויש אומרים שבמקרה הזה המחיר היה אפילו זול מדי.
"עונשי מאסר למורשעי אסון המכביה: מהנדס הגשר, מיכה בר-אילן ירצה מאסר בפועל של שנה ותשעה חודשים, הקבלנים יהושע בן עזרא וברוך קרגולה ישבו בכלא שנה וחודשיים, ואדם מישורי, בעל חברת ארגונית שתיווך בין הנהלת המכביה והקבלנים, ייאסר למשך תשעה חודשים. על יורם אייל, יו"ר הוועד המארגן של המכביה, גזרו השופטים שישה חודשי מאסר אשר יומרו בעבודות שירות. יש לציין כי העונש המקסימלי הקבוע בחוק לעבירה של גרימת מוות ברשלנות הוא שלוש שנות מאסר" (y-net, קלרי הררי - 5.6.200).
אלו הן רק שתי דוגמאות מתוך אינספור מקרים של רשלנות כשבכל מקרה ומקרה מרחפת על המתרשל עבירת הרשלנות והעונש בצידה. בדרך כלל אין למתרשלים כוונה לפגוע או להזיק למישהו, הם נוהגים ברשלנות מתוך עצלות מבלי לשים לב לתוצאות העלולות להיגרם מכך, או בכוונה חמדנית לגרוף עוד ועוד רווחים על חשבון עבודה זולה, חומרי גלם ירודים וכו' וכו'. אבל יש חוק והמדינה מעמידה אנשים כאלה לדין ואף גוזרת עליהם עונשים.
האלוף
יואב גלנט איבד את הרמטכ"לות בגלל חמדנות יתר אבל גם בגלל אי אמירת אמת - מחיר נורא למי שתרם את מיטב שנותיו למען המדינה.
גם מי שמרמה או מפר אמונים או רשם רישום כוזב במסמכי תאגיד, שלא לדבר על מקבל שוחד או נותנו - אם הוא נתפס, הוא נענש. למה? ככה, כי אסור לרמות ואסור לשקר למדינה ואסור לשחד או לקחת שוחד.
יתר על כן. יש משרות שאסור בהן שלא להצליח. מנהל גרוע מפוטר וכמוהו עובד לא יעיל. חסרי כישרון מוצאים פרנסתם בעבודות דחק מזדמנות רק בגלל שהאל לא חנן אותם ביכולות מסוימות. וכך הלאה, יצרני מזון חייבים לשאוף ולייצר מוצרים טעימים שאם לא כן יפשטו את הרגל. חברות בנייה חייבות להקפיד על גימור מושלם ועל עמידה בתקן. רופא מוכרח להיות אחראי, עורך-דין - מהימן, נהג חייב להיות עירני וכל אזרח חייב לדווח אמת לרשויות המס. רק ככה יכולה להתנהל מדינה מתוקנת - ביושר, בהגינות,
בתום לב וביעילות. בכל אתר ואתר, בכל המקצועות וכל הזמן. על טעויות משלמים! גומלים לאיש חסד כמפעלו ונותנים לרשע רע כרישעתו.
כל זה אמת ויציב ונכון וקיים עד שאנחנו דנים במקצוע העיתונות. מלבד מתי מעט הגונים ומקצועיים, מתרשלים כאן בכוונה גדולה, עושים מלאכת רמייה, נוקטים עמדות בלי מינימום של יושר, הגינות והוגנות, אלימים, עילגים, רמאים, מסיתים ומדיחים, שקרנים ונבלות. איש העקום בעיניו עושה ואין פוצה פה ומצפצף. אין אחריות. בשם
חופש הביטוי מובילים מהלכים אסוניים כדוגמת הגירוש הנורא ב-2005, לוחצים על השלטונות לנקוט צעדים נוראיים, ממליכים ומשפילים וכל מפעלם טעות מכוּוֶנֶת וזדון מבסיסו.
בפתח ספרו המצוין של הפרשן המשפטי
משה נגבי "חופש העיתונות בישראל, ערכים בראי המשפט" הוא כתב:
"סמוך לחתימתו של ספר זה (יולי 1995) יצא שר הפנים,
אהוד ברק, בדברי ביקורת חריפים על העיתונות בישראל ורמז כי היא נהנית מחירות פעולה מופרזת הגורמת לה לשכרון כוח. בהתייחסו לצורך לרסן את כוחה של התקשורת, אמר: 'יש בשלות בתוך החברה הישראלית ושכל ישר לשים קץ ולהגביל את ההתפרעות הכוחנית של אנשים [...] אין תחום בחיים האזרחיים שלנו, שבו אדם או גורם יכול להשפיע על גורלם של אנשים - תרצה רופא, תרצה עורך-דין, תרצה רואה חשבון - שהמדינה לא דאגה שאיכשהו ייתחֵם גם השימוש בכוח הזה וייקבע מי ובאלה נסיבות צריך להשתמש בכוח הזה. התקשורת היא הדבר היחיד שאין לו את זה".
מי יכול בכלל?
