הולכים וכלים ימי התקווה, כי גלעד ישוב במהרה בימינו. עם כניסת ימי שביו למאה השמונה-עשרה, הוא הולך ונמוג בערפל הזנחתו. אסור לכתוב את המילים האלה. גלעד חי והוא צריך להיות במקום שכל אדם ראוי וזכאי להיות בו – בביתו. אבל גלעד רחוק מהבית, נואש ואבוד, מוזנח ומופקר. ישראל הרשמית, השלטונית, אינה רוצה להשיבו הביתה.
זה מכבר ירד "הנווט השבוי" רון ארד לתהום הנשייה והוא מוחזק בחזקת מי שאינו עוד בין החיים אף שאין הוכחה רשמית חותכת למה שנתפש כעובדת אי-היותו. דומה כי אל החור השחור של אי-ידיעת מה עלה בגורלו של רון ארד הולך ומתחיל להיכנס גם גלעד שליט. בעוד זמן – כמה, אלוהים?! – כאשר יישאלו אנשים ברחוב מי מכונה "הנווט השבוי" לא מעט הם ישיבו "גלעד שליט". כאשר הם יישאלו, מי החייל החטוף הכלוא בשבי החמאס בעזה הם יגידו "רון ארד". מבחינתם, השניים – היינו הך.
במבט מבועת לאחור עלול להתברר כי הייתה, אולי, שעת-כושר לשחרורו של גלעד שליט שהוחמצה; שהיה חלון הזדמנויות, שהיה פתוח להבשלת המשא-ומתן על שחרורו, אבל החלון נסגר; שבשלב מסוים, אבדו עקבותיו של שליט, ולא נודע היכן הוא מוחזק ומה שנורא יותר – האם עודנו חי. אותו תסריט-אימים שביימנו בשעתו עם רון ארד עלול להיות מוקרן במקומותינו גם עם גלעד שליט.
אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו ואין לנו את מי להאשים אלא את עצמנו. חוסר האונים הבלתי מוצדק ואזלת היד הבלתי נסלחת, שבגינם אנחנו מבוזים ומושפלים מול תביעות שוביו של גלעד שליט ולא רוצים להיענות להן כי 'לא נכנעים לטרור', הם הגורמים העיקריים להמשך שביו של שליט.
ישראל אינה משחררת את מי שהחמאס תובע את שחרורם לא בגלל החשש מפני היתכנות שיבתם לטרור, אלא בגלל שהיא לא רוצה להיראות כנסחטת, כנכנעת.
בנימין נתניהו, איש של כבוד, לא ייתן לאיש להורידו על ברכיו ולומר 'מוכן אני' לתביעות האויב. הוא לא רוצה להיראות חלש, כנוע, כמי שיכולת השליטה הופקעה מידיו. כמי שנאלץ להגיב לפעולה שלא הוא יזם.
כל עוד גלעד שליט ייתפש כמי ששחרורו מותנה בקיומו של תג מחיר סביר ונסבל מבחינת ישראל – הוא לא ישוחרר. כל עוד ערך החיים וקדושתם לא יגברו על כל שיקול אחר, חשוב ככל שיהיה – שליט לא ישוחרר. כל עוד לא תישקף לחייו סכנה ממשית, מוחשית – ואולי גם אי אז לא – ישראל לא תיענה לדרישות שוביו.
ואם יום אחד יתברר כי גלעד הועבר למקום אחר, לידיו של ארגון אחר, שאבדו עקבותיו; שאין עוד כל סיכוי לקבל ממנו אות חיים. נוכל להגיד לעצמנו – אמרנו לכם. ידענו. התרענו. הזהרנו. חששנו. יראנו. ניבאנו. וכלום לא קרה. הזמן יעבור וזה בזה יתערבבו פניהם של ארד ושליט ורבים לא יידעו עוד להפרידם ולזהות מי הוא מי, מתי נשבה, באלו נסיבות ומה עלה בגורלו, כאשר כל המאמצים לאיתורו ירדו לטמיון.