עלוקה, לך תתגייס!

ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה אתמול (א', 20.2.11) לקבור את "חוק האמנים המשתמטים" וסללה בכך את דרך המלך לעוד ועוד משתמטים מן החובה הראשונה במעלה - להגן על עצמם ועל משפחותיהם, להטות שכם ולשאת בנטל שבלעדיו אין למדינה קיום. ההחלטה האומללה הזאת מסיגה את מדינת-ישראל עוד צעד אחד אחורה בדרך להתהוות עַם רפוס של הדוניסטים טפילים בצד עוני מחפיר. גיבורי ישראל הם כיום הבורחים מן המערכה ומשליכים על כתפי אחרים את האחריות לביסוס וחיזוק כוחה של המדינה. אין לזה שום הצדקה! העוול משווע והנבזות חוגגת בשערים בתופים ובמצלתיים. גאוות המשתמטים הזוכים להגנה על-חשבון חבריהם פוגעת פגיעה של ממש בחוסנו של העם הקטן הזה, המוקף אויבים, והמאוים על עצם קיומו בכל רגע. ואין בושה. כל לובש מדים התורם למדינה לפחות שלוש שנים ממיטב שנותיו, היה לפראייר אידיוט, בעוד חברו המשתמט זוכה לתמיכת המדינה בהתנהגותו הנלוזה. מדוע החליטה המדינה למשוך ידיה מחובתה לכפות את השוויון בנטל? הלא לנו האזרחים אין את הסמכות לחייב משתמטים לתרום את חלקם. זה תפקידה של המדינה. של השלטון בממשלה ובכנסת. ענפי המשק הישראלי משוועים לידיים עובדות ומאגר עצום של צעירים שהיה יכול להועיל תועלת של ממש - עומד מן הצד עם הידיים בכיסים ושורק להנאתו בבוז. בתי אבות ואימהות, בתי חולים, משטרה, סדרנות שמירה ואבטחה, פקחי תנועה, חקלאות, בניין, סיעוד לקשישים/ות, עובדי תחזוקה למיניהם, סניטרים ועובדי ניקיון, סלילת כבישים ומסילות ברזל ועוד ועוד מלאכות שאין להן כל קשר עם "הכיבוש", וכמו נועדו במיוחד לפציפיסטים טהורים נקיי-כפיים וברי-לבב. מדוע שלא יושיטו יד לכל אלה? מדוע המדינה אינה מחייבת אותם? למה, בשם כל היקר, למה? אבל יצר ההרס העצמי של חלקים במדינת-ישראל אינו מסתפק בהשתמטות בלבד. הטפילות תובעת גם שֶׁיָזוּנוּ אותה. החוק המוצע והדחוי ביקש למנוע מן הנבזים וחלאות האדם האלה להתפרנס ולהרוויח עוד ועוד מעטיניה המצומקים בלאו הכי של מדינת-ישראל, על-חשבוני ועל-חשבונך. כלומר, לעודד את התפוררות החברה, להעלות על נס את מחריביה, לדשן, לענג ולרפד את מהרסיה, לטפח את נבלותיה, למשוח ולהכתיר את הנבזים שבה. מאליה עולה השאלה: מה זה אם לא התנהלות מדינית פנימית מטומטמת? מה חושב לו חייל השוכב במארבים והמסתער על הג'בלאות על חלמאות המדינה שעל קיומה הוא נלחם? מדוע מחייבים אותו להשליך נפשו מנגד ולעתים אף להקריב את חייו ממש למען אלה שצוחקים עליו ובזים לו? כמה זמן תימשך האפליה הזאת בחסות החוק? איך אנחנו, בשתיקתנו, נותנים לזבל הזה חמצן מים ומזון, שיצמח עוד ועוד? אלו שאלות שהוועדה לענייני חקיקה בכנסת ישראל נמנעה מלתת עליהן את הדעת. כלימה!