המשא-ומתן על חילופי שבויים בין ישראל לחמאס נמשך כבר תקופה ארוכה, והעובדה שסוגיית גלעד שליט לא הוכרעה גם לאחר 1,700 ימים מעידה על כישלון בניהול של המשא-ומתן, וביכולת הכללית של מנהיגי ישראל להתמודד עם הסוגייה. גלעד שליט יושב בכלא כבר למעלה מארבע וחצי שנים, כאשר המחיר של החייל החטוף עולה ככל שהזמן עובר, וככל שהצד השני רואה את השבר שגורמת הפרשה בחברה הישראלית. הכישלון של ישראל בסוגיית שליט אינו כשל מקרי, ויש לו סיבות שנעוצות עמוק בזיכרון הקולקטיבי המר שלנו, ממקרים בהם ישראל נכשלה בהתמודדות עם חטיפות דומות של חיילים. הטראומה שלנו ממקרי העבר גורמת לנו לפעול בצורה מוטעית, שמחלישה אותנו מצד אחד במשא-ומתן אל מול החמאס, ואינה מאפשרת לנו, מצד שני, אפילו לחשוב על אלטרנטיבות שיכולות להוביל לשחרור גלעד.
שני מקרים קיצוניים מעצבים של חטיפת חיילים, שבהם ישראל לא הצליחה בהשבת הבנים הביתה, נצרבו במיוחד בתודעה הישראלית והם מחלישים בצורה משמעותית את יכולת המשא-ומתן, וגורמים לשיתוק במערכת קבלת ההחלטות של מנהיגי המדינה בסוגיית שליט הנוכחית.
רון ארד הפרשה הראשונה היא פרשת רון ארד, שהיא פרשת חטיפת החייל המשמעותית והמעצבת ביותר שעברה על ישראל, כאשר עקבותיו של הנווט החטוף נעלמו לחלוטין אחרי שנים רבות, שבהן ישב בשבי בלבנון. פרשת ארד הקשה פתחה את הדיון הציבורי שבו הועלו טענות כלפי המדינה, שהיא לא עשתה מספיק כדי לשחרר את ארד, ולכן אשמה בהיעלמות המסתורית שלו.
נחשון וקסמן בשנת 1994, שנים לאחר חטיפתו של ארד שעקבותיו כבר נעלמו, נחטף בנסיבות אחרות לחלוטין החייל נחשון וקסמן על-ידי ארגון החמאס. במשא-ומתן על שחרורו, דרש חמאס שחרור של מאות אסירים וכן את שחרורו של השייח'
אחמד יאסין.
יצחק רבין, שהיה אז ראש הממשלה, סירב לדרישות החמאס ואישר פעולה צבאית נועזת לשחרורו, שבוצעה על-ידי סיירת מטכ"ל. פעולה זו נכשלה בין השאר בגלל כשלים טכניים, והחייל החטוף וכן קצין מסיירת מטכ"ל נהרגו במבצע. הכישלון המר במבצע זה העלה ביקורת חריפה, ונטען כי המבצע היה נמהר וכי ניתן היה למנוע את ההרג אם היו מתקבלות תביעות החוטפים.
גלעד שליט סוגיית שליט, למרבה הצער, מושפעת לרעה בעיקר משתי פרשיות קשות אלה, שבהן ישראל כביכול נכשלה כישלון צורם. היום המדינה תקועה מצד אחד בתוך משא-ומתן שבו ישראל לא מצליחה לגבש קווים אדומים ברורים, בגלל שיש חשש שגורלו של גלעד שליט יהיה מר כמו גורלו של ארד. מצד שני, למרות שאף מנהיג או איש צבא לא יאמר זאת בקול רם, פסלנו את האופציה הצבאית לשחרר את שליט, וזאת מכיוון שאנו מפחדים מפרשת וקסמן נוספת. שילוב זה של השפעות הוא הרסני ליכולת המשא-ומתן שלנו, והוא הגורם המרכזי לחוסר היכולת להחזיר את שליט הביתה.
חמאס מודע לכך שישראל תעשה הכל להחזרת שליט לאחר הכישלון שלה להחזיר את ארד, וכן לכך שהאופציה הצבאית ירדה מהשולחן לאחר מקרה וקסמן, ולכן הוא אינו ממהר לעשות ויתורים או פשרות במשא-ומתן. ישראל מבחינתה יושבת שוב ושוב בשולחן המשא-ומתן כדי להבטיח שמירה על חיי שליט, אך היא לא מצליחה לייצר את הלחץ הנדרש על חמאס כדי שיעשה ויתורים, כי היא נתפשת על-ידי הצד השני כחלשה. התוצאה היא שיתוק מתמשך במשא-ומתן, ושום ניסיון לחשוב באמת על אלטרנטיבה שונה.
הקיפאון במשא-ומתן והכישלון של ישראל יכולים היו להימנע אם העם והמנהיגים היו מודעים לכך שמקרי וקסמן וארד הם לא המקרים שבהכרח צריכים להנחות את ההתנהגות שלנו בסוגיות שהן כביכול דומות. מבצע אנטבה למשל, שבו הצליחה ישראל בניגוד לכל הסיכויים להציל שבויים בארץ עוינת ומבצעים צבאיים מוצלחים אחרים, יכולים ללמד אותנו לקח שונה ממקרה וקסמן. באותו אופן ייתכן שאם ישראל לא הייתה ממהרת להיכנס כל פעם מחדש למשא-ומתן עם חמאס בגלל טראומת ארד, והייתה מנסה לנהל משא-ומתן חכם ועיקש יותר, לחמאס היה תמריץ גדול יותר להיכנס למשא-ומתן ולעשות ויתורים.
המסקנה היא שישראל צריכה לקבל החלטות שמבוססות על הנסיבות המיוחדות של מקרה שליט, ושאינן מושפעות מכישלונות העבר. ברור שהמקרים של ארד ושל וקסמן הם מקרים קשים וכואבים, אבל הנטייה הטבעית שלנו להשליך מהם על סוגיות עכשוויות היא לא רק מוטעית, היא גם מסוכנת. אסור שכישלונות העבר שלנו ימשיכו לרדוף אותנו, הגיע הזמן להיפרד מארד ומוקסמן, ולהתמודד בצורה שקולה ונחושה יותר עם סוגיית גלעד, כשכל האופציות נמצאות על השולחן.
