63 שנים אחרי ההכרזה על הקמת המדינה ועדיין יש בינינו שסבורים כי עצמאות היא גם חירות להסית, לפגוע ולהשמיץ, והכל על-רקע עדתי. או שמא מדובר בקנאה צרופה במסווה של ביקורת עניינית, תרבותית ולגיטימית. אשרי המאמין. אז אני לא מאושר, כי אני כבר לא מאמין.
בכתבות פרופיל על המשורר נתן זך, שאותו הייתי מכנה "משורר הביבים", או בסתם ידיעות על אודותיו במדורי התרבות (?!) למיניהן, הוא לרוב מוצג כמי שחובב את הטיפה המרה. חובב, לא יותר מזה: פה כוסית, שם שלוק.
בשבוע שעבר הציג העיתונאי
אמנון לוי כתבת פרופיל על הפזמונאי והתמלילן יוסי גיספן (ערוץ 10, "הפנים האמיתיות"), שלאחרונה זכה בפרס אקו"ם על מאות שירים שיהפכו כנראה לנכסי-צאן-ברזל בפזמונאות הישראלית-ים תיכונית. במסגרת התוכנית הביא לוי את התייחסותם של שניים ממשוררינו הדגולים, נתן זך הוא אחד מהם (השני - מנחם בן), שספרי השירה שלהם נחטפים מהמדפים ב"צומת ספרים" וב"סטימצקי" כמו לחמניות חמות ומהבילות, ואחרי מאה שנות יצירה פואטית (יחדיו) ניתן לומר בשקט כי השניים (גם כן יחדיו) מכרו עד כה לא פחות מ-73 ספרים... (מחציתם, כנראה, הוחזרו על-ידי הרוכשים מסיבת: "ספר מדכא עד כדי דיכאון").
בעוד שמנחם בן מתח ביקורת קטלנית ונוקבת על רמת הטקסטים של גיספן, דבר שהוא לגיטימי, למרות הנימה המתנשאת שבדבריו ובקולו ולמרות שייתכן שאמר את הדברים כאשר בפיו תקוע "באנג" גדוש בעשבי ניבול, לא תיבול - הרי שזך התגלה כגזען עלוב-נפש מהסוג המאוס והנקלה, ולא בפעם הראשונה, לפחות בכל הנוגע לאמנים ממוצא מזרחי או ליצירות "מזרחיות" (נראה אותו פותח את הג'ורה שלו על תמלילן ופזמונאי בשם ג'וזף גיספנברג או מדבר על יצירתו המפוארת של אריק איינשטיין, "אז איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי?"...).
דבריו אלו של זך, כמו דברים אחרים שאמר לאורך כשמונים שנות חייו, מביאים אותי למסקנה שאין מדובר כאן במי שחובב את הטיפה המרה בלבד, אלא באלכוהוליסט כרוני בודד, גלמוד ומתוסכל, שכשנקרית בדרכו הזדמנות לומר משהו בזכות משהו, הוא תמיד יפלוט מפיו קיא וסחי, שזה מה שיוצא, בדרך-כלל, מפיהם של אלכוהוליסטים שהגדישו את הסאה והקיבה.
עוד מילה על זך זך הוצג לא אחת כמי שאייש כיסא ב"כסית" ובמוקדי בילוי אטרקטיביים בתל אביב הישנה והטובה יחד עם חברים טובים, משוררים אף הם כדוגמת אלכסנדר פן, נתן אלתרמן ועוד. אז עם כל הכבוד לזך, ואין כבוד, השוואה בינו לבין השניים האחרים היא עלבון לאינטליגנציה. עוול ליצירותיהם הנפלאות והחשובות. כי המשותף היחידי ביניהם הוא הוויסקי והוודקה, לא איכות השירים, רמתם והפנינים היוצאות מפיהם.
את אלתרמן אפשר להשוות, בשירתו, לדוד המלך ("עבדי דנינו" שלו מזכה אותו בכניסה לגן-עדן, ואילו "חנהל'ה התבלבלה" הוא השיר הכי מזרחי שנשמע אי-פעם במחוזותינו להוציא את "חסידה צחורה אמורי" של... אלכסנדר פן), את פן לשלמה המלך, ואילו זך, ביצירותיו ובהשתלחויותיו, הוא הכי קרוב דווקא ליגאל תומרקין, שבפסלי הברזל והברונזה שהוא יוצר יש יותר חיות ואינטגריטי מאלו שיש לו. גם תומרקין אגב, הוא מה שנקרא "אוכל" מזרחים ומזרחיות לארוחת-בוקר.
רק לחשוב על זה שאת נתן זך מלמדים בתיכון, בשיעורי ספרות ועוד צריך להיבחן על "יצירותיו-צרותיו" בבגרות - בא לי להקיא, ולא מאותן סיבות שהוא מרבה להקיא.
גדעון סער, לטיפולך.
והערה לסיום: הטקסט הנ"ל רצוף פגיעה בזך, בזמן שאני טוען את ההפך, שדווקא זך פוגע במזרחיים ובתוך כך גם בי. זה נכון. אלא מה? כבר אמרו חז"ל: "מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים". ואני רחמן בן רחמן, ולכן אינני מוכן להבליג ליצור הנאלח הזה, שפעם אחר פעם מקבל לידיו מיקרופון ומשתלח בי, בתרבותי, באהבותיי ובכל אשר יקר לי ולליבי. ולקורא ינעם. או שלא.
