דרך ארוכה עשה מקצוע עריכת הדין בישראל משנת 1928, בה הוקמה הסתדרות עורכי הדין היהודיים בפלשתינה, ועד היום. ב-1928 היו בארץ 83 עורכי דין (39 יהודים, 43 ערבים ואנגלי אחד). היום מספר עורכי הדין משיק ל-50,000 - כנראה השיעור הגבוה בעולם של עורכי דין לנפש.
עד 1961 הסתדרות עורכי הדין הייתה גוף וולנטרי אשר לצדו כיהן גוף סטטוטורי - המועצה המשפטית, כשסמכויות התקנת כללי אתיקה מקצועית היו מסורות בידי רשות שלישית - זקן השופטים ולאחר קום המדינה בידי שר המשפטים.
בחוק לשכת עורכי הדין שנכנס לתוקפו בחודש מרס 1962 אוחדו כל הסמכויות ונמסרו ללשכת עורכי הדין. ההסדר החדש יצר גוף אחד להסדרת הפרופסיה המשפטית בישראל. לשכת עורכי הדין היא גוף אוטונומי, בעל מונופול, עם היקף סמכויות גדול מזה של גופים מקבילים בעולם ושל גופים המייצגים ומסדירים פרופסיות אחרות בישראל.
ללשכת עורכי הדין נמסרו סמכויות בלעדיות ומנדטוריות של רישום ופיקוח על ההתמחות ושל ההסמכה לעריכת דין, סמכויות התקנת כללי אתיקה מקצועית ואכיפתם, ולאחרונה (2009) גם הסמכות לתת סעד משפטי למעוטי יכולת. בנוסף, ניתנו ללשכה סמכויות שברשות, ביניהן - הסמכות לחוות דעתה על הצעות חוק ובענייני בתי המשפט וסדרי דין, וכן קידום המחקר המשפטי.
עד תחילת שנות התשעים לא התקשתה הלשכה לפקח על ההתמחות ועל ההסמכה, שכן הפיקוח האפקטיבי האמיתי היה בידי שלוש הפקולטאות למשפטים. אלו קיבלו לשורותיהן מספר קטן מאוד של תלמידים מדי שנה, שעצם בחירתם מקרב עשרות מונים של פונים הבטיחה רמה אישית גבוהה מאוד. כמעט כל מי שסיים את הלימודים בפקולטאות בהצלחה היה בקיא במשפט הישראלי. אחרי התמחות של שנתיים (ואחר כך שנה וחצי), הסמכתו ללשכה הייתה כמעט עניין טקסי.
מצב זה השתנה מקצה לקצה בעקבות תיקון חוק לשכת עורכי הדין, בין השאר בעידוד נמרץ של מוסדות הלשכה, ופתיחת האפשרות ללמוד משפטים במכללות פרטיות. תיקון החוק הפך את לימודי המשפטים לשוק כלכלי פרוע. חלק מהמכללות שנפתחו פועלות כמוסדות עם כוונת רווח, והמשמעות היא שכמעט כל מי שרוצה ללמוד משפטים יכול להכנס בשעריהן ואף לסיים את הלימודים בהצלחה.
אותן מכללות הפועלות כך גם מייצרות את המסה האדירה של בוגרי לימודי המשפטים כיום. אין כל פסול, ואולי אף יש ברכה בכך שלימודי המשפט הפכו לפופולריים כל כך, אבל כאן נרדמו הלשכה ומשרד המשפטים על משמרתם וכשלו בפיקוח ראוי על שוק ההתמחות ובעיקר על הסמכה לעריכת דין.
התוצאה הייתה גידול עצום במספר עורכי הדין, כאשר לצד מספר קטן של עורכי דין חדשים, מוכשרים ומבריקים באו בשערי הלשכה המונים שרמתם המקצועית נמוכה. בתוך הלשכה נוצרו מעמדות, והתופעה כמובן מקרינה על רמת השירותים המשפטיים בישראל - שרותים מעולים לעשירים ושרותים בינוניים ומטה לכל השאר. בשנים האחרונות התעשתה הלשכה, בהנהגת יורי גיא רון, והחלה בפעילות נמרצת לרפורמה משמעותית בהסדרי ההתמחות והסמכת עורכי הדין, אלא שהתעוררות זו כנראה מאוחרת מדי.
את מעמדם של עורכי הדין שכבר התקבלו ללשכה יהיה קשה לשנות. ספק אם האופי האחראי של הנהגת הלשכה כיום יוכל להישמר בעתיד, לנוכח ההרכב המשתנה של אוכלוסיית עורכי הדין. סמכות מרכזית של הלשכה היא להתקין כללי אתיקה ולהעמיד לשיפוט משמעתי את מפירי הכללים. אבל דווקא בתחום זה, המכריע בחשיבותו לשמירת פרופסיה איכותית וערכית, לא נרשם בעבר רקורד מזהיר. עד לפני פחות מעשור, כללי האתיקה המקצועית, ובעיקר פרשנותם על-ידי בתי הדין המשמעתיים, נועדו בעיקר לשמור על האינטרסים של חברי הלשכה ולמנוע תחרות.
כך, למשל, באיסור הפרסום העצמי, בתעריף המינימלי ובעיסוקים אסורים. גם הזכות להיות מיוצג - זכות יסוד במשפט - עוותה על-ידי הלשכה לטובת אינטרסי חבריה וכנגד האינטרס הציבורי הרחב. במקרים לא מעטים קובלנות נפגעי עורכי דין לא נענו בפתיחת הליכים משמעתיים, בתי הדין ישבו בדלתיים סגורות ולא היו מחויבים בפרסום פסקי הדין ושמות הנילונים.
גם במישור זה חלו שיפורים משמעותיים בשנים האחרונות בזכות רפורמה בהליך המשמעתי שהפך אותו לפומבי, תיקונים מהותיים בכללי האתיקה שבחוק לשכת עורכי הדין ובתקנות המשמעת, ובעיקר נטילת אחריות על מתן שירותים משפטיים לאנשים שידם לא משגת לשלם עבור שירותים אלו. להנהגת הלשכה היה תפקיד חיובי תורם לרפורמות הסטטוטוריות, שלוו גם בתוכניות וולנטריות למיסוד פעילות פרו-בונו )ללא תשלום( לנזקקים. על כך ראוי לברך את הלשכה בפה מלא.
ומה באשר לקולה הציבורי של הלשכה בעניינים משפטיים וקידום המחקר המשפטי? כאן, אולי, מצויה אי הנחת הגדולה ביותר. לא נטען, חלילה, שללשכה לא היה במהלך יובל קיומה קול ציבורי. דווקא היה, ואף הושמע במלוא עוצמתו בשנות השבעים, כאשר ביקשה הלישכה לסכל את הרפורמה באחריות לנפגעי תאונות דרכים, ובאופן דומה כעבור עשור לסיכול חוק נפגעי האינתיפאדה.
הקול הציבורי של הלשכה נשמע היטב כאשר נזעק להגן על האינטרסים הצרים של חבריה, לפעמים נגד האינטרס הציבורי הרחב. אבל כאשר ריחפו סכנות על עיקרון שלטון החוק, על עקרונות הדמוקרטיה ועל זכויות אדם - נדם קול הלשכה במקרה הטוב, או, במקרה הרע, היא העמידה עצמה עם מחנה המבקרים את מדיניותו המרחיבה והערכית של בית המשפט העליון.
גם במישור זה, מורגש שינוי לטובה בהתנהלות ההנהגה הנוכחית של הלשכה ורשימת התבטאויותיו הפומביות של יושב-ראש הלשכה (כמו למשל בנושא ילדי הילדים הזרים או מכתב הרבנים) ארוכה ומרשימה, אך אין ערובה כלל שמדובר במגמת שינוי לטווח ארוך וכי מנהיגי הלשכה בעתיד לא יחזירו אותנו לתקופות קודמות.
המונופול והאוטונומיה חסרי התקדים שניתנו ללשכה טומנים בחובם מידה ניכרת של אמון ציבורי בעורכי הדין. הם ניתנו לאיגוד המקצועי של עורכי הדין לא רק כדי להגן על האינטרסים של חבריו, אלא כדי להיות חיל החלוץ בהגנת הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל. בימים אלו של גל אנטי דמוקרטי בישראל, קולה של הלשכה לא נשמע מספיק. מי יתן והשיפור המשמעותי בהתנהלות הלשכה ימשך ובמהלך יובלה השני תיטול על עצמה לשכת עורכי הדין את תפקידיה ברצינות ותייצב פרופסיה משפטית מקצועית וערכית.
