כשמדברים על פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, בדרך כלל חושבים על הבעיות הקשות של שני העמים ועל המכשולים העומדים בפני פתרונות פרקטיים. על פניו, זה לא נראה קונסטרוקטיבי במיוחד, לשבת ולדבר על חוויות אישיות כואבות, מה שכל אחד חושב שנכון, ועל ההיסטוריה של שני העמים. אבל לאחרונה, למדתי שיש ערך מוסף בלמידת האמת של הצד השני - מה עומד מאחורי סיפורו של כל אדם ואדם, כמו גם של העם כולו. נוכחתי לדעת שמתוך ההקשבה צומחת הבנה, וממנה נובעת אמפתיה. מתוך האמפתיה, אפשר להתחיל לדבר.
תנועת קול אחד, בה אני פעילה, היא תנועה עממית בינלאומית הפועלת להעצמת קולו של הרוב המתון בישראל וברשות הפלשתינית, רוב המייחל לסיום הסכסוך על בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים. פרויקט נקודת מבט של פורום המשפחות השכולות מפגיש בין קבוצות שונות של ישראלים ופלשתינים לשיח בנושא הנרטיב האישי והלאומי. החיבור בין נקודת מבט לבין קול אחד הוליד קבוצה ייחודית, שהחלה להיפגש בחודש שעבר, בהנחיית רובי דמלין ועלי אבו עוואד מפורום המשפחות השכולות.
מטרתה של הקבוצה אינה לדבר על אסטרטגיות פרקטיות לסיום הסכסוך או לדון בתיאוריה כלשהי. המטרה היא לקיים דיון פתוח, שנוגע למהות הסכסוך - הנרטיב האישי והלאומי של שני הצדדים, והמקום של הנרטיבים הללו בסכסוך ובהתפתחותו.
הרעיון אינו לקבל את הנרטיב של הצד השני, וגם לא לכפות את הנרטיב שלך. הרעיון הוא ללמוד - להבין את המציאות המקבילה לשלך. אנחנו יכולים לדמיין כרצוננו שאנחנו כמו האמריקנים, או כמו האירופים. אבל בפועל, העם היחיד שמבין כמונו מה המשמעות של להיוולד, לגדול ולחיות את הסכסוך הזה הוא הצד השני שלו. זהו האבסורד של הסכסוך - רק הצד השני שלו שותף לאותו מצב, לאותו פחד, לאותם כעסים ולאותם פחדים.
המפגש הראשון לא היה מושלם. בצד הישראלי הייתה תחושה שהפלשתינים מנסים, מוקדם מדי ובצורה בוטה מדי, להתחרות או להשוות את הכאב ואת העוול לזה של הישראלים. יכול להיות שהפלשתינים הרגישו מצידם שלא עוסקים מספיק בנושאים הכואבים שנמצאים בליבת הסכסוך, שמתחמקים מלדבר על הדברים החשובים באמת. אבל זה הרגיש כמו תחילתו של תהליך.
אי-אפשר להתחיל בדיון על הנרטיב הלאומי הפלשתיני מול הנרטיב הלאומי הישראלי לפני שמכירים את הנרטיב האישי של כל אחד. לדעתי, רק אחרי שכולם מכירים את כולם, אחרי שעוברים את השתיקות המביכות והדמעות והצחוק ליד עמדת הסנדביצ'ים, רק אז ניתן להתחיל לשמוע היסטוריה אלטרנטיבית, אפילו הפוכה, ולקבל אותה בהבנה ובהשלמה. קיימת אפשרות שזה טעון מדי, שלא נוכל להתמודד עם האשמה והכאב, ושנחוש שהסיפורים החלופיים שוללים את כל מה שאנחנו מאמינים בו. אני מקווה שנצליח להוכיח את ההיפך: שכולנו יכולים להיות גם אשמים וגם צודקים, גם קורבן וגם תוקפן, ומתוך ההכרה הזאת יצמח משהו אחר, אופטימי, מדהים.
יצאתי מהמפגש הזה בתחושה טובה, תחושה של עשייה ושל תחילת תהליך. היו רגעים קשים, אבל הם הפכו לרגעים מקשרים. בעזרת שני המנחים מהפורום למשפחות שכולות, שעושים עבודת קודש למען השלום, נוצר הווי קבוצתי. היה צחוק ובכי, ובכמה מקרים מבט מעודד בין הקבוצות. באופן טבעי הייתה חשדנות, אבל גם נוצרו ניצנים של אמון. והרי בשביל הניצנים האלו, והתקווה לצמיחתם, אנו עושים את מה שאנחנו עושים.
