"מה הערב? משפט קצב?", פנה אמש (ג', 22.2.11) מגיש מבט,
ינון מגל, למגיש פופוליטיקה,
עודד שחר. "כן", השיב שחר, "מה צריך להיות עונשו של הנשיא לשעבר". כך, בלי שום התחכמויות ובלי שום ניסיון להסתיר את ההתערבות הגסה בהליך המשפטי. וזה בא כמה דקות אחרי שבאותה מהדורה רואיינה
עדנה בקנשטיין, לשעבר נשיאת בית משפט השלום בתל אביב, ורמזה שלדעתה העונש צריך להיות חמור.
כפי שאמר בית המשפט בפסק דינו במשפט קצב, בפרשה הזאת נחצו כל הקווים האדומים. הדלפות, האשמות, מסמכים חסויים, מסיבות עיתונאים, הפגנות של ארגוני נשים, פרשנויות של מומחים משפטיים - הכל היה מותר, משל אין בישראל חוקי לשון הרע ואין חזקת החפות ואין איסור סוביודיצה.
אז אמר. התקשורת התעלמה (גם בצורה הכי מילולית: תנסו להיזכר היכן, חוץ מאשר באתר זה, ראיתם התייחסות לאותו חלק של פסק הדין) וכעת ממשיכה בשלה. ומה שנעשה כעת חמור עוד יותר מאשר בכל ארבע השנים האחרונות, משום שכאן יש מטרה אחת וברורה: להשפיע על העונש. לשופטים ברור שיספגו קיטונות של ביקורת ואולי אף גרוע מכך, אם יעזו שלא לתת לתקשורת את מבוקשה: 15-12-10-8 שנות מאסר לקצב.
ייתכן שזה העונש הראוי. ייתכן שלא. יש לי דעה בנושא, אבל לא אביע אותה בפומבי לפני מתן גזר הדין, משום שמדובר בהתערבות בלתי הולמת בהליך שיפוטי ובעבירה על החוק.
כל עוד מדובר היה בחשדות, בכתב אישום ובמשפט - התקשורת די הילכה באפילה, למרות מאות אלפי המילים שנכתבו ונאמרו ושודרו. משניתן פסק הדין ומעשיו החמורים של קצב הפכו לעובדה מוכחת ולנחלת הכלל, נותרה לדיון שאלה אחת: העונש. כאן לא צריך לעסוק בעובדות שאולי אינן ידועות במלואן, כאן לא צריך להסתייג ולומר שאיננו בטוחים. כאן אפשר פשוט לומר: זו דעתי.