היא תלויה בפתח הבית, על הצוואר, במכונית, בארנק, או במחזיק המפתחות, ומייחסים לה סגולות כנגד עין הרע וכמגן מפני שדים ורוחות. רבים לא מהינים לזוז בלעדיה ויש לא מעטים המוכנים להעיד כי בזכותה ניצלו מעין הבישא.
ה"חמסה", שצורתה כף-יד וששמה נגזר מהמילה "חמש", פופולרית מאוד אצל הישראלי המצוי, עד כדי כך שאין כמעט בית שאין בו אחת כזו. הראשונים שאימצו אותה בארץ היו יוצאי ארצות ערב, שהושפעו מן המיתולוגיה האיסלאמית, בה היא מיוחסת לכף-ידה של פאטימה, בתו של הנביא מוחמד, ומסמלת את חמש מצוות האיסלאם, שקיומן אמור להבטיח כניסה לגן עדן. תפקידה מקביל לתפקיד המזוזה ביהדות: שמירה על הבית ועל השוכנים בו. במרוצת הזמן היא נקלטה גם אצל יוצאי המערב ואצל ילידי הארץ.
מעוטרות בתפילות אף שהיא מופיעה לרוב בצורת כף-יד סימטרית, עם אגודלים משני צידיה, היא אינה תואמת כלל את כף היד האנטומית. מקורה המדויק נתון בספקות והוא מיוחס לאלת הירח הפיניקית, תנית, מקרתגו.
בעוד שהמוסלמים רואים בחמסה את יד בתו של מוחמד - מתייחסים אליה ביהדות כאל "יד החמש", או "ידה של מרים" - על-שם אחותם של משה ואהרון, בעוד חמש האצבעות שלה מייצגות, על-פי האמונה, את חמשת חומשי התורה.
כך או אחרת, היא משמשת להרחקת עין הרע ולמזל טוב ויש שאינם מסתפקים בצורתה המקורית ומוסיפים במרכזה סמלים, המיועדים לחזק את כוחה. כאלה הם, למשל, הדגים, העיניים ומגן הדוד. בדרך-כלל שולט בהם הצבע הכחול, במיוחד גוון התכלת, שנחשב אף הוא כסגולה מפני עין הרע. אין תמה, לכן, שמצויות חמסות רבות בצבע הזה, או שהן משובצות באבנים בגווני הכחול למיניהם. יש המגדילים לעשות ומעטרים חמסות רבות בתפילות, שנועדו להגן מפני עין הרע, כמו תפילות "שמע ישראל", "ברכת הבית", או "תפילת הדרך".
