הסופר הצ'כי מילן קונדרה קשר את מגבלות ההבנה של השמאל לדבקותו בקיטש. הקיטש, לטענתו, מאפשר לשמאל ליטול את המציאות המורכבת הרב ממדית שדורשת הבנה מעמיקה ולהפוך אותה לפלקט שטוח שמסתיר את הדברים שקשה להתמודד עמם. או כפי שמילן קונדרה תיאר זאת בספרו "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום”: "כאשר מדבר הלב, לא נאה שהשכל יסתור אותו. בממלכת הקיטש שולטת רודנות הלב. אולם הרגש שמעורר הקיטש חייב להיות רגש שההמונים יכולים להיות שותפים לו. לכן הקיטש אינו יכול להיווצר ממצב יוצא דופן, אלא חייב להיות מושתת על דימויים בסיסיים."
השמאל הישראלי שהיה מאז ומתמיד רדוד ושטוח מכולם, לא טרח אפילו לייצר דימויים בסיסיים משל עצמו. לדוגמה - בעת מלחמת לבנון (שתיהן), הוא מייד השתמש בדימוי של מלחמת ווייטנאם, למרות שמווייטנאם כידוע איש לא ירה קטיושות על ו
ויסקונסין. וכשהשמאל מנסה לדון במצב הסבוך ביהודה ושומרון, הוא ישר מפעיל את הדימוי של האפרטהייד. לא שבדרום אפריקה לשחורים היו מועצה מחוקקת, נשיא ומשטרה משלהם. כך גם השמאל בכל מקום בעולם, מבטל מייד את הצורך להבין, לנתח, להטיל ספק או לשאול שאלות על-ידי שליפת דימויים קיטשיים המוכרים לכולם.
לכן, כאשר השמאל נתקל במפגין מול טנק, הוא ישר שולף את הדימוי של כיכר טיאנאנמן, וכאשר המון אדם מתנגש עם המשטרה, הקיטש המיידי שעולה בראש הוא נפילת חומת ברלין. מכאן ואילך הלב מתרחב, ההתרגשות גואה, וכל ניסיון לבדוק את העובדות לעומקן הופך לטרחנות מיותרת.
כך מצאה את עצמה ישראל כמקלקלת שמחה שעוסקת ברוב קטנוניותה בפרטים, במקום להתרגש יחד עם כל השמאל העולמי מן ה"דמוקרטיה" שפורחת במדינות ערב.
אבל אם נתעלם מן הדימויים ונבחן את המציאות של כל ההפגנות בעולם הערבי נופתע לגלות כי בשום הפגנה, אף מפגין לא פצח מעולם בצעקות: "רוצים דמוקרטיה! רוצים דמוקרטיה!” וזאת מהסיבה הפשוטה שלא לשם כך התכנסו כל ההפגנות הללו. ברוב המקרים המפגינים פשוט רוצים להחליף את השליט הקיים במישהו או משהו אחר. בדרך כלל הם עושים זאת משום שהם סבורים שהמשטר הקיים הוא מושחת, שחי בעושר מנקר עיניים על חשבונם. כל שהם רוצים הוא שיקום משטר חדש שלא יעשוק אותם, או יעשוק אותם פחות, וכך יוכלו לחיות יותר ברווחה. זה הכל.
הדגימו זאת היטב המפגינים בכיכר א-תחריר שלא עניינו אותם כלל כל ההצעות לקיים בחירות מסודרות במצריים. הם באו על סיפוקם רק כאשר הוגש להם ראשו המפוטר של חוסני מובארק. אפילו שבנשימה אחת הם התבשרו על כת של גנרלים שתפסה את השלטון. הפעם הבאה שהם התכנסו בכיכר הייתה רק כדי לקבל את פניו של שייח' יוסוף אל-קרדאווי, בדיוק כפי שצפיתי
במאמרי הקודם. הנאום שלו באופן לא מפתיע לא עסק בדמוקרטיה.
כך גם אם נבדוק באילו מדינות מתחוללות ההפגנות הללו ובאילו הן אינן מתקיימות, נבחין כי אין קשר למידת הדמוקרטיות של המשטרים המדוברים. אם כבר אז להפך. מדובר במצב הכלכלי, או באינטרסים שבטיים כמו בלוב, או בחתירה אירנית נגד משטר סוני כמו בבחריין. אם יש מקום שבו קיימת איזו זיקה בין ההפגנות לבין דרישה דמוקרטית הרי זה באירן עצמה. אלא ששם לצערי הסיכויים להצלחת המחאה הם די קלושים. בנוסף, המחאות שם הכי פחות מעניינות את השמאל העולמי, משום שבאירן הוא כבר חגג את פרוץ ה"דמוקרטיה" ב-1979.
מבוא לדמוקרטיה למתחילים אבל אולי, יחרו ויחזיקו כנגדי האופטימיסטים, שלא לשמה יצא לשמה. כלומר, הדמוקרטיה תהיה תוצאת לוואי מבורכת של המחאות הללו. ספק אם דמוקרטיה אמיתית יכולה לקרות באופן מקרי. אך כדי שלא תתבלבלו, ולטובת אותם גורמים שאולי באמת רוצים דמוקרטיה, הנה כמה כללים כיצד הופכים סתם בחירות לדמוקרטיה אמיתית. כי הכלל הראשון שיש לזכור הוא שדמוקרטיה זה לא רק בחירות, ובוודאי לא כאלה שבהן השליט הקיים נבחר ברוב של בין 90 ל-98 אחוז, או בעזרת זיוף כמו באירן.
הבחירות צריכות להיות חופשיות. כדי שהן תהיינה חופשיות צריך שמצד הנבחרים יהיה חופש להתארגן. רצוי לא מוגזם, כדי שלא יאפשר התארגנות של גורמים המעוניינים לבטל את הדמוקרטיה. מצד הבוחרים צריך שיהיה חופש לבחור באופן חופשי במי שרוצים. אלא שכדי שאדם יוכל לבחור באופן חופשי, הוא צריך להיות מסוגל לחשוב באופן חופשי, בלי שכוהני דת, או מעסיקים, או מיליציות חמושות יטילו עליו אימה באמצעים שונים שימנעו ממנו לחשוב ולהתבטא באופן חופשי, ולא רק ביום הבחירות, אלא גם בכל ימות השנה שבהם אדם מגבש את דעתו, מתווכח, מנסה לשכנע ומחליף דעות עם בעלי דעה שונה.
ולסיום, כדי שהבחירות יהיו חופשיות, צריכים גם הבוחר וגם המועמד לדעת שגם אם מפלגתם לא תזכה לרוב המיוחל, לא יבואו עימם חשבון, אלא שזכויותיהם בתור מיעוט יישמרו להם. אחרת אף אחד לא יעז להתמודד אם הוא לא ידע בוודאות מראש שמובטח לו רוב.
במילים אחרות, דמוקרטיה דורשת קודם כל תרבות דמוקרטית. כל זמן שזו אינה קיימת, החגיגות מוקדמות.
