ההפיכה במצרים והתוהו ובוהו הפוליטי במדינות המזרח התיכון פעלו כמו מים משיבי נפש למחנה האנטי-ציוני הישראלי הצועד במדבר הפוליטי הצחיח. עבור
גדעון לוי ו
יוסי שריד ודומיהם וללאומנים ערבים כמו חנין זועבי המאורעות האלימים בארצות ערב הם רמז הנותן תקווה שבקרוב מאד תתחולל גם כאן האנדרלמוסיה הנחשקת שממנה תעלה ותבוא מדינת חלומותיהם המושלמת.
אנשי מחנה זה, כדרכו, אינם מתרשמים מעובדות מציקות העלולות לפגום בתמונת עולמם ולקלקל להם את מה שהם רואים בעינו רוחם כסיבוב שני של הסתערות ההמונים המדוכאים על הבסטיליה בשם החירות וזכויות האדם. אך כנראה שגם הפעם נכונה להם אכזבה. לא בסטיליה, לא מדינת כל אזרחיה ולא מזרח תיכון חדש ודמוקרטי. רק אותו מזרח תיכון ישן שבו, מה לעשות, ישראל מתקיימת כאי של דמוקרטיה יחידה בים עכור של עמים ערבים עוינים ואכולי קנאה. היה ראוי שיילקחו בחשבון כמה הבדלים מהותיים בין החברות הערביות שסביבנו לבין החברה הישראלית.
ראשית, בישראל, להבדיל ממדינות ערב, קיימת חברה אזרחית תוססת ופעילה, לצד מגזר עסקי משגשג ומערכת מינהל ציבורי מסודרת יחסית. זהו אחד המאפיינים של חברה פתוחה ומתוקנת שאזרחיה המודעים לזכויותיהם ולכוחם נוטלים על עצמם להסדיר רבים מענייני הציבור באמצעות פעולה משותפת מחוץ למערכות הממשלתיות או העסקיות. מנגנון כזה של קיזוז ואיזון הכוח של הממשלה והמגזר העיסקי, כמעט שאינו קיים בחברות הערביות.
שנית, החברות הערביות מתנודדות על קווי שבר עמוקים של אתניות, שפה, ולעתים אף של דת. אלו חברות שבטיות מפולגות ומסוכסכות. ישנה עוינות בסיסית בין נוצרים ובין מוסלמים ושנאה תהומית בין השיעים ובין הסונים. לעתים קרובות גם בתוך השבטים עצמם מתחוללים סכסוכי דמים. עוינות זו כמעט שאינה מאפשרת פעולות חברתיות משותפות. בחברה הישאלית לעומת זאת, המתח העדתי הקיים בין ספרדים ובין אשכנזים אינו מונע את קיומה של הסכמה כללית רחבה בין מרבית אזרחיה היהודיים של המדינה על חשיבות המורשת היהודית והציונית של המדינה. היעדרה של נאמנות שבטית מאפשר יצירה של אתוס לאומי והזדהות ראשונית עם העם והלאום, שאינה קיימת בחברות הערביות.
שלישית, בשונה מהחברה הישראלית שבה נוצרה עוד בימי המנדט תרבות פוליטית של גישור על פערים על בסיס של הסכמיות ופשרה, בעולם הערבי מקובל לפתור סכסוכים באמצעים אלימים. נכון שגם בתקופת הישוב היו בקרב היהודים ביטויי אלימות על-רקע פוליטי, אבל אלה היו מועטים יחסית והם לא "שברו את הכלים”. כזכור, כאשר שהה על אלטלנה המופצצת, נצר מנחם בגין את האש ולא השיב מלחמה לתוקפיו, בהכירו בסכנה של מלחמת האזרחים לעתיד המדינה. זאת תרבות פוליטית שונה לחלוטין מזו של חאג’ אמין אלחוסייני, המופתי של ירושלים, ששחט את מתנגדיו הנשאשיבים, או מזו של אנשי החמאס בעזה כאשר השליכו את יריביהם מהפת"ח דרך החלונות של הקומות העליונות - אל מותם.
רביעית, המורשת הפוליטית של מדינות ערב מתאפיינת רק ברודנויות ובעריצויות בין אם דתיות ובין אם חילוניות. אין לעמים הערביים מסורת של שלטון דמוקרטי המכבד זכויות אדם. כזכור, היו בעולם הערבי לא מעט הפיכות ומאבקי שחרור נגד המעצמות האירופיות הקולוניאליות ששלטו באזור. בכל מקום שהערבים סילקו את הכובש האירופי, הם מיהרו להקים תחתיו עריצות מקומית. כך עלה קד'אפי לשלטון זמן מה לאחר שסולקו האיטלקים, כך עלה המלך המרוקני, וכך השתלטו רודנים בתוניסיה, באלג'יריה, בסוריה ובעירק לאחר שסולקו מהן הצרפתים והאנגלים. כמעט באף טריטוריה ערבית שזכתה לעצמאות לא נוסד שלטון דמוקרטי. יתרה מזאת, במקומות היחידים בעולם הערבי שבהם ניסו להקים מערכות פוליטיות המבוססות על בחירות חופשיות כמו בלבנון, באלג'יריה וברשות הפלשתינית, הגיעו הפלגים לידי מלחמת אזרחים, ובנוסף, עלו לשלטון המפלגות האיסלאמיסטיות אשר השתמשו בכוחן כדי לבטל בעצם את המערכת הדמוקרטית שאפשרה מראש את עלייתם לשלטון. בישראל, להבדיל, יש מסורת דמוקרטית בת עשרות שנים ששורשיה בתקופת הישוב ולפניה, וזכויות האדם בה מעוגנות ומוגנות בחוק.
אנטי-דמוקרטיה במסווה של קידמה חמישית, מצבה הכלכלי של מדינת ישראל שונה לחלוטין ממצבן של מדינות ערב מוכות העוני. אומנם קיימים בישראל פערים חברתיים שראוי היה לפעול לצמצומם. יש גם כיסי אבטלה, אם כי בשיעורים נסבלים על-פי כל השוואה בינלאומית. ברור כי יש הרבה מה לתקן ולשפר, ולא מעט אף נעשה. למרות כל זעקות השבר של ה”חברתיים” למיניהם בדבר רעב - אין רעב בישראל. התמ”ג מתקרב לזה של שוודיה. השכר הממוצע עולה. שכר המינימום גבוה מזה שבמרבית מדינות אירופה. תקציבי הרווחה מוגדלים ולא מוקטנים. רמת חייו ואיכות חייו של הישראלי הממוצע אינה נופלת בהרבה מזו של האמריקני או האירופי הממוצע. זה אינו הרקע שממנו יוצאים אזרחים להסתער על הבסטיליה. וזה רחוק מאד ממצבם של הרוב המכריע של תושבי מצרים ותוניסיה הנאבקים על פת לחם ממש.
יהא זה פזיז לנסות ולנבא מה תוליד התסיסה בעולם הערבי. ייתכן כי תיווסדנה דמוקרטיות. ייתכן כי משאלות ליבם של אנשי המחנה ה"נאור" יתגשמו וגלי ההדף המהפכניים יגיעו גם לכאן ויולידו מהפכה דומה. איש אינו יכול לחזות מה יקרה. אבל בהתחשב במאפיינים של מדינות המזה"ת ובניסיון העבר, הרבה יותר סביר להניח, כי גם במקרה הנוכחי לא תתחולל הפיכה בישראל, ובאשר למדינות ערב - האנדרלמוסיה כנראה תסתיים בנפילת העריצים הנוכחיים ובעלייתן של מפלגות איסלמיות קיצוניות שיתמכו בטרור, ושידכאו את הנשים, את המיעוטים ואת מרבית אלה שאינם מקורבים לשלטון. קצת שונה ממה שמיחלים לו אבירי זכויות האדם. הלא כן?
גם ההתרפקות על ההפגנות הסוערות נגד הממשלות שמתקיימות לעתים במדינות מערביות רבות כמו צרפת למשל, מתעלמת מן העובדה הפשוטה שהמפגינים האלה אינם פועלים להדחת ממשלה נבחרת. הם מתנגדים להיבטים של מדיניותה ומבטאים את התנגדותם בתקיפוּת אך אינם שוללים את עצם הלגיטימציה של הממשלה למשול. במקרה המוצלח ביותר מבחינתם, יועיל לחץ ההפגנות להקדמת הבחירות ואולי לעליית נבחר חדש שישקף טוב יותר את רצון הרוב. זה שונה מאד ממה שמתרחש במצרים וממה שמיחלים לו הגדעון לוים והיוסי שרידים שלנו.
דמוקרטיה, אומר פופר, היא דרך לפטר את השליטים שלנו בדרכי שלום. בחירות חופשיות הן הדרך שבה מפטרים בדמוקרטיה מנהיגים בלתי רצויים וממנים חדשים תחתיהם. הדחת שליטים, גם אם הם עריצים, בכוח הזרוע ותוך הפעלת אלימות, היא ההפך מזה. ההתרחשויות במדינות ערב כיום אינן דוגמה לפעילות דמוקרטית של ציבור המפטר את שליטיו. להפך. זוהי דוגמה לדרך שבה אספסוף מתלהם מפרק מוסדות מדינה בכוח הזרוע ומוליך אותה למשטר עריצות אחר. ראוי לזכור כי גם צרפת הגדולה נפלה לאחר המהפכה לתהומות של עריצות ומונרכיה אבסולוטית, ורק כ-100 שנה מאוחר יותר עלה בידי הצרפתים לכונן מערכת פוליטית דמוקרטית אמיתית.
ההתלהבות (הנאיבית במידת רבה) של רבים במחנה השמאל הרדיקלי מן המתרחש במצרים חושפת בין השורות את צדדיו החתרניים והאנטי-דמוקרטיים של מחנה זה. שכן הלה מעולם לא חש מחוייבות אמיתית למסורת דמוקרטית ממשית, ומעולם לא קיבל את זכותו של העם לבחור לעצמו את מוסדות השלטון, וממילא - למעשה לא הכיר בלגיטימיות של המוסדות כמו הפרלמנט שנבחר על-ידי העם בבחירות חופשיות והממשלה שמונתה על ידיו וזכתה לאישורו. זהו מחנה שחלק מאנשיו מגויסים למשימה ה”קדושה” של השחרת פני ישראל בעמים והצגתה בעולם כמדינת אפרטהייד גזענית או כגירסה מודרנית של גרמניה הנאצית (לא פחות), כדי לכפות עליה מדיניות שתביא לחורבנה.
מבחינתם של מחנה השמאל הרדיקלי ושל הימין הלאומני-ערבי, כל שלטון שאינו לרוחו הוא פסול ובלתי לגיטימי. רק הם יודעים מה טוב לעם, כיוון שרק נציגיהם ניחנים באותן סגולות אינטלקטואליות ומוסריות נעלות המעניקות להם את הלגיטימיות לשלוט. לגישתם, העם מטומטם כי הוא בוחר במפלגות כמו הליכוד וישראל ביתנו, ולכן את דרכו של עם כל כך טיפש על אותם אנשי סגולה לקבוע, גם אם זה ייעשה בעל כורחו של רוב הציבור. הרי אין ברירה אחרת. זאת, בדומה ליושבי המערה במשלו של אפלטון שאינם מבחינים בין הצללים לבין דברים הממשיים, ולפיכך הם זקוקים להנחייתם של אותם יחידי סגולה שיצאו מן המערה אל האור וראו את הדברים כהוויתם.
